קץ הגולה -המשך לרב מנשה ישראל

שלום וברכה

א. אף אחד מהרבנים והחרדים לא דברו על שלושת השבועות, מלבד האדמו"ר מסטמר זצ"ל שהיה בדעת מיעוט, הסיבה שרוב האדמורי"ם לא דחפו את העליה לארץ, [הם בפירוש לא מנעו, מלבד יחידים כנ"ל]היה עקב כך שבזמן ההוא היה המצב הדתי בארץ על הפנים, והחילוניות נשבה במלוא עוזה, כך שהיה סכנה גדולה לעלות לארץ בפרט לצעירים בלי משפחה, וזוהי הסיבה היחידה לכך שהאדמורי"ם לא דחפו ולא המליצו ליחידים לעלות ארצה.

ברור שבהסתכלות אחורה, אלו שכן עלו, והקריבו את יהדותם, לא עשו עסק טוב, וצדקו האדמורי"ם. כל זה נכון לגבי השנים לפני פרוץ מלחמת העולם, לאחר מכן, גלוי וידוע שהאדמורי"ם עשו את כל אשר יכלו לשכנע יהודים לעלות ארצה, ורק באשמת הציונים החילונים שסגרו כמעט כליל את דלתות העליה לפני אנשים חרדים, לא היתה ברירה לאותם אדמורי"ם אלא לנחם ולחזק את רוח יהודי ארצות אירופה, גם כשהגזירה כבר היתה נחרצת. מידי פעם מעלים אינשי דלא מעלי, טיעונים ושאלות, הן בכתב והן בעל פה, אשר יש בהם משום הטחת דברים ופגיעה חמורה באדמו"ר זצ"ל מבעלז והם גובלים בעלילות דם וגדושים דברי הבל ושקר.

"אילו קראו האדמ"ורים לעליה לארץ ישראל, הדרכים היו משחירים מהמון אדם העולה, אלא שהם לא קראו, להפך, הם מנעו את מליוניהם מלעלות ארצה" - טוענים אותם טופלים ומשמעות ההאשמה היא שהם, האדמ"ורים, אשמים ח"ו בהריגתם של ששת מליוני אחינו הי"ד בשואה. בספר `הרב הקדוש מבעלזא`, שיצא לאור בשנת תשכ"ז ע"י ר` בצלאל לנדוי ז"ל, הודפסה דרשתו של אחי האדמ"ור זצ"ל, הרב מבילגוריי זצ"ל, אותה נשא בפני קהל רב מיהודי בודפסט, לפני שיצא מהונגריה. הדרשה הועתקה שם מחוברת `הדרך`, בה נדפסה לראשונה בשעתו. בספר, הושמטו 22 שורות, מן הדרשה, בהם כתובים דבריו כאילו הבטיח שתהא מנוחה בהונגריה ויהודיה ינצלו.

מחפשי בוקי סריקי בכל הקשור לשומרי מצוות ובעיקר בנוגע לרבנים ואדמ`ורי"ם, העלו טענות כי השמטת קטע זה נעשתה מאחר והגרמנים ימ"ש נכנסו לאחר מכן להונגריה ורבים מיהודיה נהרגו על קדוש ה` ולמעשה ההבטחה לא קוימה ואילו האדמ"ורים ברחו ונצלו והשאירו את היהודים ולא הזהירו אותם מן העלול לקרות ולא אמרו להם לנוס ולברוח מן המדינה. היינו: הם אשמים חלילה בהריגתם. מדוע ברחו אדמ"ורים ממקומות סכנה בגיטאות וכדומה והשאירו את העם לאנחות? -

שואלים אותם טופלים ומוסיפים: מדוע נתנו לאדמ"ור מבעלז זצ"ל ולאחיו האדמ"ור מבילגוריי זצ"ל לצאת מגיא ההריגה ולעלות לארץ ישראל בעזרת סרטיפיקטים שהיו מיועדים ל"ציונים ותיקים", הרי הם לא היו חברים בתנועה הציונית? במשך שנים ארוכות הם מציגים בתקשורת יהודי הטוען שאביו היה מעסקני המזרחי בהונגריה והוא נהרג שם ע"י הגרמנים יחד עם בתו.

אילו לא היו נותנים את הסרטיפיקטים המיועדים ל"ציונים ותיקים" לאדמ"ור מבעלז ואחיו הרב מבילגוריי זצ"ל – טוען אותו יהודי - הם היו ניתנים לאביו ולאחותו, שהיו נצולים ועולים לארץ ישראל. אני נותן בזה במה לדברי רבה של העיר לוד הרב הגאון רבי נתן אורטנר שליט"א המכחיש ועונה את הכסילים והרשעים כאוולתם, אחת ולתמיד נחשוף בזה את השקר הגס והרשעות הגלומים בעלילות דברים אלה. ואשריך ידידי המאירי שזכית שתתגלגל זכות זאת על ידיך, ואולי כתוצאה מזכות זאת תתנער אף אתה מהשקרים שהלעיטו אותך במשך השנים. הנאצים בדרך לארץ ישראל אנו מאמינים בני מאמינים כי השואה היתה גזירה מן השמים, אף אם קצרה בינתנו מהבנתה.

הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, קל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא. היא היתה מתגשמת בכל מצב שהוא. הוכחה פשוטה אחת, מספיקה להמחיש את הדברים הללו, באמצעות מה שאירע בחדשים האחרונים של שנת תש"ב ובתחילת תש"ג (1942), בעיצומה של השואה. בספר תכנית המליון של ד. הכהן (עמ` 43) מתואר מה שאירע באותם ימים: "נשימתו של הישוב [בארץ ישראל] נעצרה לשעה בעת שהגרמנים התקדמו במהירות לכיוון מצרים והבריטים נסוגו עד אל - עלמיין, כמאה קלומטרים מאלכסנדריה.

לפתע מצאה ארץ ישראל את עצמה במעגל הפלישה הנאצית. במוסדות הישוב נערכו ישיבות חרום: בחנו אפשרויות פנוי של נשים וילדים. סופר כי בלונדון שוקלים את נסיגת הכוחות הבריטים מן המזרח התיכון אם אלכסנדריה תפול. סכנת השמדה רבצה לפתחו של הישוב היהודי. בארץ דנו בדרכי התגוננות, בהתבצרות על הר הכרמל וכו`. רק בסוף אוקטובר חל מפנה בחזית הדרום: הבריטים בלמו את הגרמנים באל- עלמיין ופתחו במתקפת נגד.

סכנת השמדה ריחפה על יהודי ארץ ישראל. רק נס. התפתחות שאיש לא חזה אותה ולא יכל להעלות על דעתו הצילה את ארץ ישראל מעליית הנאצים. יודנרט בארץ ישראל? בספר `המליון השביעי` מתאר תום שגב (עמ` 60)הוא כותב: "הישוב נתקף חרדה גדולה. הפלישה הצפויה תוארה כ"שואה"… ההנחה היתה שהערבים יעשו יד אחת עם הכובש הגרמני". את הויכוחים בישוב היהודי בארץ באותה תקופה, הוא מסכם: "הנה כי כן, אפשר שהיו בוחרים "למות בכבוד", מנחילים לדורות הבאים מיתוס של גבורה ציונית וזוכים לתהילת נצח ואפשר שהיו מקבלים עליהם את מרותו של יודנרט מקומי, מועצת זקנים, כפי שעשו יהודי הגיטאות הכבושים באירופה, חיים בקלון וזכורים לדראון"... המסקנה ברורה: הטענה שהיו צריכים לומר ליהודי פולין לעלות לארץ ישראל ואם היו עולים לארץ, הם בודאי היו נצולים אינה אלא עזות מצח.

היפוטטית, אם היו עולים לארץ ישראל 3 או 6 מליון יהודים, לפני השואה ולא היה מתרחש הנס הגדול שבו נהפכה הקערה על פיה והגרמנים נסוגו מגבול ארץ ישראל, היו הששה מליונים נהרגים בארץ ישראל במקום על אדמת אירופה.. אם ההשגחה הפרטית רצתה שששת מליוני היהודים ינצלו, היא יכלה לעשות את נס נסיגת הגרמנים גם בגבול. הנסתרות לה` אלקינו ואין לנו עסק בנסתרות להבין את הגזירה משמים. רק `חלוצים` גם הטיעון האוילי כי אילו הורו האדמ"ורים לעלות לארץ ישראל היו נצולים המליונים, הוא שקר גס ומתועב.

לא היתה אפשרות ולא יכולת, להביא מליוני יהודים לארץ בעשרות השנים שקדמו לשואה. גם אם גדולי ישראל היו דורשים ברבים מידי יום ביומו על הצורך לעלות לארץ ישראל, ראשי הציונים לא היו מאפשרים להמוני הצבור החרדי לעלות לארץ ישראל. הוכחת הנחת זו, מתבססת על מחקרים שנכתבו ע"י אנשים שאינם נמנים על מחנה שומרי המצוות, הכותבים את הדברים כמסיחים לפי תומם, על יסוד תאור הנתונים ששררו באותן תקופות. אותם כותבים עצמם אינם מרגישים כל נקיפת מצפון כאשר בהזדמנות אחרת הם אלה שפוגעים בגדולי ישראל וצאן מרעיתם ומתעלמים ממה שכתבו במקום אחר, הממוטט את כל טיעוניהם.

בתקופה שקדמה לשואה, הערבים וכתוצאה מזה האנגלים שהיו אז שליטי הארץ, לא היו מאפשרים עליה המונית של מליוני יהודים בשום פנים ואופן. ולא זו בלבד אלא שגם ראשי התנועה הציונית לא רק שלא קראו לעליה המונית, אלא במודע רצו להעלות לארץ רק חלק קטן מאד יחסית, אשר יכללו רק אותם יהודים שהם חפצו שיבואו, לפי קריטריונים שהם קבעו. ובודאי שחסידי האדמ"ורים לא נכללו בקריטריונים הללו. בספר תכנית המליון של ד. הכהן (עמ` 16), מובאים דברי בן גוריון בקונגרס הציוני בשנת 1933: "ארץ ישראל זקוקה היום לא למהגרים סתם, אלא לחלוצים. ההבדל ביניהם פשוט: המהגר בא לקחת מן הארץ, החלוץ בא לתת לארץ.

ובהמשך שם: "כאשר שערי הארץ נפתחו לרווחה ודומה היה שאין מחסום להגשמת החלום הציוני, יצאה ההסתדרות הציונית ב`קול קורא` ובאזהרה מפני עליה המונית ונחפזת. רוב מנהיגי התנועה הציונית סברו כי יש לתת עדיפות לעלייתם של בעלי הון ובעלי מקצוע נדרשים וכן לצעירים בעלי כושר עבודה". וכך גם כותב ת. שגב בספרו `המליון השביעי` (עמ` 36): "עקרונית האמינה גם הסוכנות היהודית בצורך ליצור בארץ רוב יהודי.

אך תנועת העבודה הציונית גם האמינה שיש ליצור בארץ ישראל מרקם חברתי חדש, שונה לחלוטין מזה שאפיין את הקיום היהודי ב"גולה", כפי שנהגו לומר". לאחר עליית הצורר לשלטון בשנת תרצ"ג 1933 כאשר רצו להציל את יהודי גרמניה, מובא בספר זה (עמ` 37): "כיצד תקלוט ארץ ישראל המסכנה את כל הזרם הזה של בני אדם ותצא ממנו עם מבנה חברתי בריא - רק אלקים יודע", כתב חיים ויצמן. {נשיא ההסתדרות הציונית}. ועוד שם: "גם הנרייטה סאלד, שעמדה בראש המחלקה לעבודה סוציאלית של הסוכנות היהודית, הרבתה למחות על חולים ונזקקים שהגיעו עם העולים. פעם אחר פעם דרשה סאלד להחזיר "מקרים" כאלה לגרמניה הנאצית, פן יפלו למעמסה על הצבור בארץ".

בספר `אלם` מאת ח. אשכולי (וגמן): "בטוי חד לתפיסת העליה הסלקטיבית ניתן למצא בדברים שאמר בן גוריון במועצת מפא"י בראשית ינואר 1933: "תפקיד הציונות בתקופת ההגשמה אינו בהצלת יחידים - מועטים או רבים - עלינו לנקוט בכלל: לא הארץ בשביל העולים, אלא העולים בשביל הארץ..." ראוי לציין כי הדברים נאמרו עוד לפני עליית הנאצים לשלטון כאשר בן גוריון עדין היה המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים. אך דברים דומים השמיעו גם מנהיגים ציונים מן הגוש המרכזי אף אחרי עליית הנאצים לשלטון.

פרץ ברנשטיין, יושב ראש ההסתדרות הציונית בהולנד ולימים מראשי הציונות הכללית בארץ, אמר באפריל 1933, כי ארץ ישראל איננה מקלט וכי אינה מסוגלת לקלוט את אסונות הגלות. ד"ר חיים ויצמן הצהיר בקונגרס הציוני הכ` בשנת 1937, כי הוא שואף להציל מתהומות הטראגדיה שני מליון נוער; `הזקנים צריכים לעמוד בכך ולהשלים עם כך"` במאמר של פרופ` יהודה איזנברג (`הצופה`, ט"ו אייר תשס"ד) תחת הכותרת: `מדוע לא עלו יהודים לארץ לפני השואה`? - נכתב: "הגיעה השעה לבדוק אם ההתרסה נגד הרבנים שהתנגדו לעליה, יש בה אמת, כאשר מדובר בעליה מאירופה – ובעיקר מפולין, שבוורשה בירתה היו יהודים כמספר יהודי ארץ ישראל כולה. בפולין כולה היו 3.5 מליון יהודים – פי עשרה מיהודי הארץ... אני טוען כי האשמת הרבנים בכך שיהודים לא עלו לארץ, מטרתה לחפות על הטפול הכושל של ההסתדרות הציונית בעליה והפעלת עליה סלקטיבית. בדיוק כמו שהטענה כי הרבי מבעלז לא הזהיר מפני השואה" מטרתה לטהר את קסטנר, הטענה "הרבנים אסרו עליה" מטרתה לטהר את ההסתדרות הציונית ואת מלחמת החרמה שניהלה בדתיים (גם במזרחי!)... נניח כי כל הרבנים היו מעודדים עליה לארץ.

מה היו התוצאות של מפת העליה? ההסתדרות הציונית רצתה בעלייתם? דבריו של חיים ויצמן בקונגרס הציוני העשרים ידועים: "סיפרתי לועדה המלכותית הבריטית שתקות ששה מליון יהודים באירופה היא ההגירה. נשאלתי: האם תוכל להביא ששה מליון יהודים לארץ ישראל? השבתי: לא, הזקנים יעברו מן העולם…הם נשורת, נשורת כלכלית ומוסרית בעולם אכזרי… רק ענף אחד ישרוד…עליהם לקבל זאת". ובהמשך כותב פרופ` איזנברג: "מאה שנים לא היו מספיקות כדי להעלות את שלשה וחצי מליון יהודי פולין ומאתים שנה כדי להעלות את כל היהודים! גם אם הרבנים היו צווחים בכל כוחם כי יש לעלות – לא היו הדרכים משחירות ממליוני החסידים בדרכם לארץ. הדרכים היו חסומות... ".

הציטטות הללו מדברות בעד עצמן ראשי ההסתדרות הציונית לא חפצו בעליה המונית של יהודים ובודאי לא של היהודים החרדים, החסידים והאחרים. האזהרות ליהודי הונגריה יש המכנים כ`רבנים חסידיים זייפנים` את ר` בצלאל לנדוי ז"ל ואותי כותב שורות אלה, משום שהשמטנו קטע בן 22 שורות מדרשת הרב מבילגוריי בספר `הרב הקדוש מבעלזא` שנכתב על ידינו. וזה - לטענתם - משום הפחד כאילו מוכח ממנו ההיפך מן הנאמר בו, שהאדמ"ור מבעלז זצ"ל הזהיר את יהודי הונגריה מן הצפוי להם ומשום שההבטחה כביכול שניתנה בדרשה, לא התממשה.

אני לא סברתי כלל שיש להשמיט קטע זה מן הדרשה כי לא נראה לי כל קושי בהבנת הדברים. אך מאחר ור` בצלאל לנדוי ז"ל טען, כי אולי יהא מאן דהו אשר בשוגג או במזיד, יעורר שאלות ואם לא יקבל תשובות מתאימות, עלול אולי להיווצר חלול השם מסוים, הסכמתי בדיעבד, לדעתו להשמיט הקטע. אלו הן העובדות ותו לא. אך עתה, כאשר למרות ההשמטה, יש הבוחשים בקדירה כדי לפגוע בגדולי ישראל בכלל ובקדוש ישראל מרן מבעלז זצ"ל בפרט, חיבים להסביר את הדברים ולהעמידם על אמיתותם. הונגריה היתה בת בריתה של גרמניה והשתתפה במלחמתה נגד רוסיה מאמצע שנת 1941 תש"א. גרמניה לחצה על הונגריה לחוקק חוקים נגד היהודים, אבל לא הכניסה לתוכה צבא.

והיחסים ביניהן, לפחות מעל פני השטח, היו כיחסים בין בנות ברית. ולכן לא החל שם רצח שיטתי של יהודים כמו בפולין. אבל בשנת 1944 תש"ד, הפרה גרמניה את ההסכם וההבנות ביניהן, פלשה להונגריה וכבשה אותה. זה אירע חדשיים לאחר עזיבת האדמ"ור זצ"ל את הונגריה. ולאלה הלועגים "היכן היה רוח הקדש של הרבי מבעלז", יאמר: אכן גם בגלל רוח הקדש שהיתה בו, הוא ידע את העומד לקרות. וגם בדרך הטבע, משום שהיה עד ראיה לכל מה שאירע כבר ליהודי פולין. היהודים בהונגריה הרגישו זאת ובעיקר כאשר התקרב מועד עזיבת האדמ"ור זצ"ל את הונגריה.

כך כתב הרה"ח ר` חיים שלמה פרידמן ז"ל אחד מבאי בית מרן, בבודפסט, באותם ימים, שנמלט מגיטו בוכניא לאחר עזיבת מרן, ברשימותיו מיד לאחר השואה: "אחרי שקבל מרן את הסרטיפיקט בשטו"מ אחר כל הקישויים הנוראים אז ראו אנשי פעסט שנסיעת מרן לא"י הוא לא חלום כמו שדימו הרבה מהם, רק בקרוב הימים יצא הדבר מכח אל הפועל, לא היו המה שבעי רצון מזה, לזה הוחלט ביניהם ליכנס לקדש פנימה ולדבר על לב מרן שליט"א שלא יסע לא"י. וכן נכנסו כמה אנשים מכובדים, ביניהם גם מאנ"ש ובקשו שמרן יוותר מנסיעתו, כי לפי דעתם אין צורך בזה ולמה כל טרחת הדרך אשר בודאי קשה למרן ומה חסר לו פה במדינת אונגארן? הלא כל היהודים פה יושבים בשקט ובשלוה ואין מחריד. מרן לא השיב להם כלום, רק הרב מבילגוריי זצ"ל עמד על רגליו וענה להם בחרי אף, על מבוקשם: למה אתם [אומרים] דברים כאלו וכי אין אתם יודעים שהנאצים עומדים מאחורי הפרגוד ומוכנים לפלוש בקרב הימים גם למדינה זו?

למה אתם רוצים להכניס אותנו בסכנה עצומה? אנחנו מכבר יודעים ומכירים היטב מעשיהם התעתועים והרציחות ועוד מה לכם לדבר בענין זה? וכהנה וכהנה דבר אתם קשות ובזה יצאו מחדרו של מרן בפנים זועפות". וכן היה בעת הפרידה של כל הצבור ממרן יום לפני הנסיעה, כאשר מרן פרש ידיו וברך את כל הקהל העצום בקול דממה. הרה"ח ר` שמואל פורגס ז"ל שהיה משמשו בקדש של מרן וכן הרה"ח ר` חיים שלמה פרידמן ז"ל ברשימות הנ"ל העידו ש"אחרי שגמר מרן את ברכותיו נשמעו בכיות ויללות מכל הפינות כי כולם הבינו מברכותיו שעומדים עכשיו לפני צרה וצוקה קשה וצריך רחמים גדולים להנצל". יש לזכור שכל זה היה מיד לאחר שחזרו משמיעת הדרשה של הרב מבילגוריי ז"ל, אשר יש ה"רוצים" לראות בה "הבטחה על מנוחה ושלוה".

היהודים אשר שמעו אותה, לא הבינו כי יש הבטחה כזו ולא נרגעו כלל. הם ידעו והרגישו, לצערנו, היטב את מה שמרן חוזה וממה הוא חרד. למחרת, בעת כניסת האדמ"ור לטקסי כדי לעזוב את הונגריה, השתטחו יהודים תחת האוטו במטרה למנוע את הנסיעה ודבריו לאחיו הרב מבילגוריי באותם רגעים היו : "יש לי רחמנות על היהודים הללו וכו` ", בהזכירו את תפילותיו הרבות בנסיון לבטל הגזירה. גם אז הרגיש הצבור היטב, לצערנו, כי יש לחשוש מן הבאות מהן חרד האדמ"ור זצ"ל. בודאי היו יחידים או יותר מזה שלא רצו להאמין כי במדינתם עלול לקרוא מה שאירע בפולין. אבל זה לא בגלל הדרשה של הרב מבילגוריי, אלא משום "בטחונם" בשליט ההונגרי.

ה`כתובת` שהיתה או לא היתה ראוי לכל המתסיסים והלועגים למיניהם, להתיחס לעדויות ורשימות אלו של אנשים אשר חיו במקום ונותרו בחיים גם לאחר השואה, לפחות באותה אותנטיות אותה מיחסים ל"אמירה" שנמצאה כתובה, כביכול, מפי פלונית נעלמה, המוגדרת כ"רבנית" בתאי הגזים באושויץ, אשר הן אישיותה המדויקת והן מהימנותם של הדברים מעורפלים למדי. על פי אותם דברים, שלא נראו מעולם, אמרה אותה "רבנית פלונית" כי אם היהודים היו שומעים מהרבי את העלול לקרות, יכלו לברוח כי "הממשלה ההונגרית איפשרה לחלקים גדולים מהקהילות להמלט" ו"העולם שאלו בעצת האדמ"ורים והם הרגיעו תמיד". השקר כאן זועק גם משום שרובו הגדול של הצבור בהונגריה, לא סר כלל לדברי רבנים או אדמ"ורים.

המעלים את הנושא חדשים לבקרים עושים זאת למרות הספקות הרבים שהרי לא רק שהיא עצמה לא העלתה על הכתב את הדברים המיוחסים לה, אלא ברור שהרושם, איש הזונדר-קומנדו באושויץ שנספה שם, רשם את דברי ה"רבנית" על פי השמועה "כנראה מפי חברו" כלומר מכלי שלישי. הרה"ח ר` שמואל פורגס ז"ל, שהיה משב"ק אצל האדמ"ור זצ"ל סיפר באותם ימים כי לפני שהלך הרב מבילגוריי זצ"ל לשאת את הדרשה באזני יהודי הונגריה נכנס לאחיו האדמ"ור זצ"ל כדי להתיעץ על תוכנה ופנה למרן ואמר: "צריכים להגיד ליהודים את האמת על המצב, כדי שידעו מה עומד לקרות ומה לעשות". השיב לו מרן: "למה להפחיד מאות אלפים. מה זה יעזור. מי שיכול להשיג סרטיפיקט – הרי יצא בלאו הכי.

מי שיכול למצא מקום מחבוא - מתחבא. מי שיכול לברוח ליערות – עושה זאת. מי שיכול לסדר לעצמו נירות של גוים עושה זאת. והאחרים שאין באפשרותם לעשות כן מסבות שונות – מה הם יכולים לעשות? מדוע להפחידם כשאין מה לומר להם מה לעשות? לאן ילכו"?. אך האדמ"ור זצ"ל גם לא סבר שצריך להרגיע ולא אמר לרב מבילגוריי לומר דברי הרגעה. הוא התריע תמיד, בהזדמנויות של פורום מצומצם, על המצב החמור הקיים.

אלא, שסבר שאין להפחיד את ההמונים, אשר אין להם כעת אפשרות מפלט מן הצרה, כי ההפסד רב על התועלת. וכאן יש לזכור כי ליהדות הונגריה לא היה לה לאן ללכת ולברוח בהמוניה, באותם ימים ולמרות זאת עובדה היא כי רובם ככולם של 180 אלף יהודי בודפסט עצמה ואף אלה שהיו בגיטו בודפסט, נותרו בחיים ב"ה ולא נשלחו לתאי הגזים. יהודי בשם פרופ` לנדא העיד בעקבות ההאשמות השונו: "אינני רוצה לרמוז כאן לניסים שנעשו ע"י הרבי. אני יודע גם שאין סומכין על הנס. מכל מקום, בעיר ששם דרש אחי הרבי את דרשתו, נשארו בחיים 180 אלף יהודים. איפה עוד קרה כדבר הזה"?. המנהיגות היהודית היא ששתקה לא רק בהונגריה אמר האדמ"ור מבעלז את דברו בענין העלול לקרות במדינה זו. לאחר שניצל והגיע לארץ מיד, עורר את דעת הקהל וסיפר את האמת על המתרחש בגיטאות ובכל מקום אליו הגיעו הנאצים.

האדמ"ור עורר לפעולות הצלה ולקביעת ימי צום. לעומתו, מובא בספר תולדות השואה, הונגריה, מאת ל. בראהאם, (עמ` 219): "רבים ממנהיגי יהדות הונגריה הודו בגלוי, שהיה ידוע להם על תכנית `הפתרון הסופי` עוד לפני הכבוש". ביניהם מוזכר גם שמו של נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה וראש הקהילה היהודית הכללית (לא האורתודוכסית). והללו לא מסרו מידע זה ליהודים ולא למנהיגיה של הונגריה.

באנציקלופדיה של השואה, יד ושם ספרית פועלים תש"נ, ח"ב, עמ` 355, מובא כי לא היתה קבוצת מנהיגות בהונגריה, מן הציונים ועד המתבוללים, שבראשית 1944 התריעו על סכנה בהונגריה, או קראו לנסות להכין מנוס או מסתור כולם תלו את תקוותיהם בשלטון השמרני אריסטוקראטי של מיקלוש. מענין שאותם ה"צדיקים" "רודפי האמת" אינם באים כלל בתביעות והאשמות אל המנהיגים היהודיים הכלליים על שתיקה והשתקה, אלא רק כלפי האדמ"ור מבעלז, אשר חלקה הארי של יהדות הונגריה היתה כזו שאינה נשמעת לו כלל. 65 אחוז ממנה "השתייכו לקהילה הנויאולוגית הליברלית שדגלה בתקוני דת להתבוללות" (ספר `חץ בערפל` ט. פריליג ח"ב, עמ` 956) ו- 10% היו ציונים (שם עמ` 661). "הרעבעס ברחו" הטיעון כאילו טענו יהודים ש"הרעבעס בורחים ומה יהיה עמנו"? גם לה אין הוכחה מוצקת.

אבל גם אם היתה נטענת בעת צערו של מאן דהו הרי עתה, בראיה הסטורית עכשווית, כבר ידוע שהגרמנים חפשו במיוחד את מנהיגי היהודים ובעיקר את האדמ"ור מבעלז. משום כך נמלט מהגטו בגליציה כשזקנו מגולח, לאחר שעבר שם מגטו לגטו. וכך כשהגיע להונגריה (בודפסט), עזב אותה לאחר שהגיעה דרישה מהגסטאפו למשטרה ההונגרית להסגיר לידה את האדמ"ור מבעלז.

מה היה על האדמ"ור מבעלז לעשות? להשאר בהונגריה ולא לברוח. ומה היה המשך התסריט? ההונגרים היו מסגירים אותו לגסטאפו שהיו הורגים אותו מיד. היהודים היו בכל מקרה נשארים בלי רבי אלא שבמקום שרבם יהיה רחוק מהם בחיים, הוא היה חלילה, רחוק מהם, בכבשני המות.. איש לא רשאי לטעון, בשם יהודי הונגריה, שזה מה שהם רצו. טיעון מרושע נוסף של המשחירים הוא שהאדמ"ור מבעלז והרב מבילגוריי באו לארץ, "כשהם משתמשים ברשיונות עליה שהיו שמורים לציונים ותיקים מהונגריה" בעוד שהם לא היו "ציונים". לבלר אחד הוסיף: "שסופם הטראגי של אותם `ציונים ותיקים` - ידוע היום בודאות".

בשנת תר"פ (1920) הודיעה הממשלה האנגלית על שיטת נתינת רשיונות עליה, שנקראו סרטיפיקטים, לפי מכסות מתקופה לתקופה. בתמוז תרפ"א (1921) נקבעו ע"י הממשלה האנגלית, סוגי העולים שיש להתיר את כניסתם לארץ. כאשר ניתנו סרטיפיקטים הם סווגו, בדרך כלל, לארבע קטגוריות, אשר סומנו באותיות כדלהלן: A – לבעלי הון. B – לנתמכים (עולים התלויים בכלכלתם של אחרים). קטגוריה זו כללה את הסוגים הבאים: יתומים (B1), רבנים וכלי קדש (B2), תלמידים (B3 ). C – לעולים עובדים. D – לקרובים של תושבי הארץ. כל הכלולים בקטגוריה B היו זקוקים לערבויות כספיות מתאימות לאפשרות כלכלתם בארץ. החל מי"ג סיון תרצ"ג - ניתנו ששה אחוזים מהם, לאגודת ישראל עבור חבריה, כלומר עבור הצבור החרדי.

לאחר פרעות תרפ"א, העביר השלטון האנגלי גם מכסה של סרטיפיקטים, אותה הועיד עבור רבנים שרצו לעלות ארצה - לידי הרבנות הראשית, לאור בקשתו של הרב הראשי הרב קוק. הקצאת רשיונות עליה אלה לרבנים, ידעה עליות וירידות. היו שנים בהן פסקה לגמרי. היו שנים בהן צומצמה מאד היקפה, עד שנפסקה לחלוטין, באמצע שנות השואה. בסך הכל עלו במסגרת זו - בתקופת הרב קוק ז"ל - 3000 משפחות של רבנים. משנת תרצ"ד - 1934, ניתנה גם לאגודת ישראל האפשרות לקבל ישירות סרטיפיקטים עבור רבנים לפי בקשתה, מעבר למכסה. מזכיר הרבנות הראשית הרב שזורי, התלונן על כך, בשעתו, במכתבו לסוכנות, הכיצד נתנו גם לאגו"י לקבוע מי הוא רב, כאשר דבר זה שייך רק לרבנות הראשית.

מאותה תקופה שני גורמים אלה קבעו לפי הבנתם, לאלו רבנים החפצים לעלות ארצה, יבקשו מן השלטון האנגלי לאשר רשיונות עליה. עוד מתחילת ההסדרים הללו ניסתה הסוכנות היהודית להתערב ברשימת הרבנים המועמדים. בשנים הראשונות למלחמת העולם השניה עדין ניתנו סרטיפיקטים עבור רבנים אם כי המספר הוגבל וצומצם מאד. הנסיונות של מעורבות הסוכנות בקביעת שמות הרבנים גברו.

הרב הרצוג ניסה לעמוד בתוקף על זכות הרבנות הראשית בנושא זה. אך לא תמיד צלח הדבר בידו. ש. אליאש בילקוט מורשת 32, הערה 150 כותב כי: "באותה תקופה, באופן כללי היתה דעתו של הנציב העליון נגד כניסתם לארץ של רבנים מסיבות כלכליות: הן משום היותם חומר בלתי יצרני והן משום שמספר הרבנים ו"פרחי הרבנים" בארץ עלה על הדרוש ולהערכתו היו בארץ 2000 רבנים – רב לכל 230 יהודים.

גישתו אומצה גם ע"י שר המושבות בלונדון. חברי הסוכנות ודאי לא נחלצו לשינוי המצב. ההפסקה של מכסה מיוחדת לרבנים, בקיץ תש"ב, נראית בעליל גם בתוכן חליפת המכתבים בין הרב הרצוג לבין מחלקת העליה של הסוכנות. מקיץ תש"ב ואילך עד סוף השלטון האנגלי בארץ בשנת תש"ס, הרב הרצוג פונה לסוכנות בכל עניני העלאת רבנים וחסל סדר המכסה לרבנות הראשית. הכל נותר בידי הסוכנות, הקובעת למי היא נותנת סרטיפיקט והרבנים מקבלים, לפי רצונה בלבד, מתוך המכסה המצומצמת אשר בידה עבור "ציונים ותיקים". הפניה לאשור עליה התקופה הנידונה של שינוי במדיניות והכפפת כל נושא מכסת הרבנים ברבנות הראשית והעברתו לסוכנות, סיון תש"ב (1942), היתה מקבילה לתקופה בה פנה זקני ר` בריש אורטנר בפעם הראשונה לרב הרצוג בבקשה לתת סרטיפיקטים עבור האדמ"ור מבעלז ואחיו.

לרבנות הראשית כבר לא היו אז מכסות לרבנים אלא הסוכנות נתנה אותם מהמכסה המיועדת לציונים ותיקים. מהיכן היו סרטיפיקטים אלה של "ציונים ותיקים"? כאשר הסוכנות היהודית קבלה סרטיפיקטים, לא חילקה תמיד את כולם, אלא הותירה כמות מהם כרזרבה עבור "ציונים ותיקים", כדי שבתקופה "מיובשת", בה לא ינתנו או לא ישארו כלל רשיונות עליה מטעם הממשלה, יהיו בידי הסוכנות רשיונות עליה עבור אלה שהיא חפצה ביקרם, בפרוטוקול של ישיבת הסוכנות ב-13.12.42, נמסר כי נשארו 1500 רשיונות כאלה. בפרוטוקול מישיבה בתאריך מאוחר יותר נמסר: קבלנו 5500 רשיונות. קבענו 3000 לרזרבה.

ובעוד פרוטוקול: חשבנו שנקבל רשיונות חדשים ולא נשתמש ברשיונות רזרבה. בארכיון הציוני תיק 2815 6S, קיים מכתב מהתאחדות עולי הונגריה החרדים - חוג חתם סופר בתל-אביב, מיום כ"א אייר תש"ג, בו הם שולחים רשימה של עסקנים ותיקים כדי לקבל עבורם סרטיפיקטים שיועדו ל"ציונים ותיקים". הסוכנות אישרה רשימה של 302 שמות ובתוכם חמשה עבור האדמ"ור, אחיו ומלויו והעבירה אותם לאשור הממשלה האנגלית. הרשימה אושרה ע"י הממשלה האנגלית ובמכתבים מיום ז` מרחשון (5 לנובמבר 43) הודיעו על כך לר` בריש אורטנר.

גם אגו"י פנתה לסוכנות, כדי לקבל רשיונות עליה עבורם, מעבר למכסה הרגילה אותה היא קבלה. כשם שהרב הרצוג פנה אליה וקבל סרטיפיקטים עבור רבנים ממכסת "ציונים ותיקים", גם היא בקשה לקבל כאלה, כך שהסרטיפיקטים של הרבנים לא ינוכו מן המכסה הרגילה שלה. במכתב מיום ג` סיון תש"ג (6.6.43) ממזכיר מחלקת העליה של הסוכנות היהודית, למרכז אגו"י, נכתב:..."כל השמות הנזכרים נכללו ברשימתנו לממשלה מיום 1/6 ש`ז". ברשימה זו נכללים 5 השמות שאושרו עבור מרן ומלוויו, לפי המספרים ברשימה וליד כל אחד האות צ`: מס` 270 טברסקי אהרן (האדמ"ור זצ"ל) מס` 188 פטשניק מרכוס (אחיו הרב מבילגוריי זצ"ל) מס` 220 שפרינסקי דניאל מס` 290 ויינשטוק סלומון מס` 301 גולד יוסף. ליד כל החמשה מצוינת הכתובת של האדמ"ור בבודפסט אצל מרדכי שטרן.

וזה מה שכתב ו. גולד מזכיר מחלקת העליה של הסוכנות היהודית במכתבו מיום כ"ג אלול תש"ג לר` בריש אורטנר בין היתר: "ברשימת עסקנים, רבנים וכו` מהונגריה שהגשנו לממשלה ביום 15.9.43 הכנסנו את השמות אהרן טברסקי וכו` ". זו הרשימה של 302 שמות הנ"ל, שהיא הרשימה השלישית של אלו שקבלו סרטיפיקטים המיועדים ל"ציונים ותיקים". מדובר במכסה שהיתה מונחת בצד, לעת מצוא כאשר יזדקקו לסרטיפיקטים, עבור "ציונים ותיקים". רק כעבור שנתים כאשר האדמ"ור היה במקום ממנו יכול לצאת ולבוא לארץ ישראל, בקש ר` בריש אורטנר את מימוש ההבטחה ואכן מרן האדמ"ור מבעלז ואחיו הרב מבילגוריי, בחסדי ה`, עלו לארץ ישראל.

הציונים לא היו יותר מ10% מכלל האוכלוסיה היהודית בהונגריה (ספר `חץ בערפל`, ט. פרילינג, ח"ב עמ` 661) כיצד ניתן לומר שידאגו רק ל 10% המכונים "ציונים ותיקים" ולא ל- 90% היהודים האחרים? מה הן הזכויות של "הציונים הותיקים"? ואם עד אמצע השואה לא עלו לארץ ישראל, במה התבטאה ה"ציונות" שלהם? מה מעלתם על אחרים שלא עלו לארץ? הטענה על סופם הטראגי של ציונים ותיקים שנלקחו מהם אשרות העליה, שהועלתה בתקשורת האלקטרונית היא עלילת דם ממש בדיוק כמו טענתו של משה שטרנברג שאביו ואחותו נהרגו בגלל האדמ"ור מבעלז ואחיו.

האיש טוען שאביו היה חבר בתנועת המזרחי בהונגריה ובמקום לתת לו ולבתו סרטיפיקטים מהמכסה של ציונים ותיקים, הם ניתנו לאדמ"ור מבעלז ואחיו ואילו אביו ובתו נהרגו. כאמור הסרטיפיקטים לאדמ"ור ולאחיו אושרו בעקבות פעילותו של ר` בריש אורטנר להשגתם במשך שנתים, אך הם לא ניתנו אלא כאשר היתה אפשרות להוציא את האדמ"ור מעמק הבכא.

אילו רצו לתת לאביו ואחותו, של אותו ציוני חבר ה"מזרחי", סרטיפיקטים אפשר היה לתיתם לו במשך שנתים אלה. ואם לאחר מכן לא היו נותרים סרטיפיקטים עבור האדמ"ור ואחיו, לא היו נותנים לאדמ"ור ולאחיו סרטיפיקטים. הם לא נשמרו בכספת. נראה - שההנהגה הציונית בהונגריה לא רצתה כלל לתת סרטיפיקטים לאביו של אותו "מתלונן" ולבתו, למרות היותו ציוני. אחרי כל העובדות האלה אלה המלעיזים ומשחיזים לשונם, לא יוכלו עוד לרחוץ ידיהם בדמם של אחרים ובודאי לא של קדושי עליון האדמ"ור זצ"ל ואחיו זצ"ל.

עד כאן, ואני משער שקבלת תשובה גם לשאלה השניה שלך. אם היה סיכוי מעשי להקמת מדינה `גלותית` `פרימטיבית` הדוגלת באורח חיים יהודי, בארץ ישראל. וזאת מבלי להיכנס לאירוע ההתנקשות שביצע ככל הנראה אברהם תהומי איש ההגנה, וממקימי האצ"ל, בהוראת ראשי הציונות, בשליחם של היהדות החרדית, כשניסו לקדם צעד בנוגע להתיישבות היהודית בארץ ישראל. רבים טוענים שהאשמת האדמורי"ם על לא עוול בכפם היא מזימה ציונית להסיט את הדיון מהאשם האמיתי הלא הוא אחד מראשי הציונות דר` קסטנר בהצלחה - מנשה ישראל