קץ הגולה -תגובה

שלום וברכה

הבנת טוב, אבל, יש נקודה נוספת, שברור הדבר כי האדמו"ר לאורך כל הדרך עדיין ניסה לבטל את הגזירה האיומה, וקיווה בכל כוחותיו שנס יקרה ויהודי הונגריה ינצלו, וכידוע ממה שהפך עולמות בהגיעו לארץ ישראל, וגזר תענית ציבור לביטול הגזירות וכו`. אני מצרף לך גם קטעים נוספים על רקע ידיעתו של מרן מבעלזא זצוק"ל על השואה ועל הגזירה על יהודי הונגריה. ששמעתי מפיו של הגבאי בתקופת שהותו של האדמו"ר בבודפסט בהונגריה רבי שמואל פורגס זצ"ל. א. כשלש עשרה שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה באמצע חורף תרפ"ז (1927), כחודשיים שלשה אחרי הכתרתו כאדמו"ר למלא מקום אביו שנפטר בתחילת השנה, הפסיק מרן זצ"ל לפתע כליל את קבלת קהל, בבעלזא היו האדמו"רים שקדמו למרן זצ"ל מקבלים קהל מדי ערב עד לשעות הקטנות של הלילה, לפי כמות הבאים, קבלת קהל זו שימשה כהכנסה כמעט יחידה לבית האדמו"ר ולסמוכים על שולחנו כ400 בחורים ואברכים שישבו בבעלזא על התורה ועל העבודה והיו סמוכים על שולחן הרבי במאכל ובמשתה והיתר.

עברו שבועות וחודשים והאדמו"ר בשלו לא מקבל קהל כלל! בנוסף לכך הוא נראה סוער מאוד בצורה יוצאת דופן, כל היום, ממש, כל היום וכל הלילה עומד הוא על מקומו ולא מפסיק למלמל תפילה חרישית שפתותיו נעות וקולו לא ישמע, לא אלאה אתכם בתיאור כל ההשתלשלויות, אבל בסופו של דבר כשהגיעו מים עד נפש, וראו שאין כל ברירה אחרת, אם אין קמח אין תורה, גם לבני הבית של מרן כבר לא היה מה לתת, הוחלט שהרבנית הזקנה אשת אביו מרן מהרי"ד זצ"ל בזוו"ש, ושלשה מגדולי החסידים ייכנסו אל הקודש פנימה בכדי לברר על מה ראה מרן להפסיק את קבלת הקהל כליל עד כדי במחיר אבידת מקור ההכנסה היחידה של כל חצר הקודש.

בחיל ורעדה נכנסו הארבעה אל הקודש פנימה, תחלה ניתנה רשות הדיבור לאם החורג של מרן, לא משנה בדיוק מה נאמר שם ועל ידי מי, עיקר הדברים הוא שהובהר שככה אי אפשר להמשיך בשל העדר הכנסה ראויה לשמה שאמורה לפרנס למעלה מארבע מאות נפשות, ויהי ככלותם לדבר, הוריד מרן ז"ל את הראש למספר דקות כדרכו בקודש, אחרי דקות ספורות אלו שנדמו לחסידים שעמדו לפני רבם ומאורם בפחד ורעדה כנצח, הרים מרן את ראשו ואמר בקול רועד את המלים המפחידות דלהלן [אני מצטט מילה במילה ביידיש, להלן תירגום לעברית]; "וואס ווילט עטץ פון מיר האבן וואס ווילט עטץ פון מיר האבן, דער טאטע זכרונו לברכה איז געקומן צו מיר אין חלום אין ער האט מיר געזאגט בזה הלשון: <אויבן אין הימל קאכט זיך א געמיינע גזירה אויף יידישע קינדער, א גזירה וואס מיום היתה יהודה לגוי איז נאך אזוינס נישט געווען, אונז וועלן מיר טוען דא אויבן וואס אונז קענען מיר, און דיך האט מען איבער געלאזט אונטען זאלסט טוען וואס דו קענסט, זאלסט עומד ומתפלל זיין און איינרייסן וועלטן און מעורר זיין רחמי שמיים צו מבטל זיין די גזירה. פרעג איך ענק: ווי קען איך מסיח דעת זיין אפילו איין רגע פון מתפלל זיין אויף יידישע קינדער?" עכל"ק.

[ובת"ח: "מה אתם רוצים ממני מה אתם רוצים ממני, אבא ז"ל התגלה אלי בחלום ואמר לי בזה הלשון: "למעלה בשמיים מתבשל גזירה נוראה על בני ישראל, גזירה - שמיום היתה יהודה לגוי כמוה עוד לא היתה, אנחנו נעשה כאן למעלה מה שביכולתנו, ואותך השארנו למטה שתעורר רחמי שמיים ותעשה כל מה שביכולתך לבטל את רוע הגזירה", שאלה לי אליכם: האיך מותר לי להסיח דעת אפילו רגע אחד מתפילה על בני ישראל?"] אבל היות וכאמור זה היה בלתי אפשרי לחלוטין להתקיים מבלי קבלת קהל, ולמען כבודה של הרבנית אמו חורגו, הסכים מרן לסדר שעתיים לשבוע!!! לקבלת קהל, כדי שלא יגוועו מרעב חלילה, וככה זה נשאר עד למלחמת העולם. שעתיים לשבוע במקום שלשים ארבעים ואפילו חמשים שעות לשבוע לפני זה!!!,

זה היה המקסימום שצדיק יסוד עולם זה התיר לעצמו להבטל מתפלה על ביטול רוע הגזירה שמיום היתה יהודה לגוי כמוה עוד לא נהייתה!!! והוסיף הגבאי: כעשור לפני השואה, בבעלזא העיירה, עוד בטרם חלמו על מלחמה המתקרבת, כבר ידעו לצטט את המלים הללו מילה במילה, כולם ידעו על כך, וכולם ידעו שבגינם קשה עד למאוד להתקבל בפרטיות אצל הרבי, וכולם קיוו שהרבי בתפילותיו יצליח להכריע את השטן הנורא בדמותו של הצורר הנאצי הידוע ימש"ו. החסידים הידענים אף ידעו לצטט קטע מזוהר הקדוש שאומר ששלש עשרה שנה בטרם ביצוע גזר דין מודיעים על כך לצדיק הדור כדי שיעורר רחמים וימתיק את הדינים.

הגבאי היה מספר שהיה עד לשיחה שהתקיימה בין הרב מבילגוריי לאחיו האדמו"ר מבעלזא, השיחה נסובה על מה ואיך יגידו ליהודים להתכונן לקראת הבאות, ואלו מילותיו של מרן האדמו"ר זצ"ל: "מי ששואל אותי בפרטיות מה לעשות אני מצווה לו לברוח כל עוד נפשו בו, וכולם יודעים את זה, ומי שבכוחו לברוח הרי הוא בורח, מי לא בורח? אלו שאין בכוחם או באפשרותם לעשות כן, אמהות לילדים קטנים, אנשים זקנים או חולים הרתוקים למיטותיהם, אסור לנו להוסיף כאב על כאבם ולהכניס אותם ל`פאניקה` מיותרת בעוד שאין לאל ידם להושיע את עצמם, אין אני יכול לצער כל כך יהודים בעוד שלא נוכל לעזור להם כי הם לא מסוגלים לברוח ליערות ולהסתתר במערות ובבונקרים וכדומה, אנו מתפללים עליהם ונמשיך להתפלל, אבל חלילה להכריז באופן רשמי: שהרבי מבעלזא ציוה שיברחו".

ובשעה שנאמרו הדברים מפי מרן זצ"ל בכה בדמעות שליש על צערן של ישראל! הוא גם מספר שהרבה פעמים שמע מפי מרן האדמו"ר זצ"ל בזה הלשון: "דער רשע איז נישט קיין מין מענטש ער איז א משוגענער הונט, ער האט אונז פאר`מסר`ט פאר אלע שבעים אומות אויף די וועלט און פאר די שבעים שרים אויף יענע וועלט, פון איהם דארף מען אנטלויפן און אז מען אנטלויפט העלפט דער אויבעשטער" ["הרשע הזה, לא סוג של `אדם` הוא, אלא `כלב שוטה`, הוא `מסר` אותנו לשבעים אומות בזה העולם ולשבעים שרים בעולם העליון, ממנו <חייבים> לברוח, וכשבורחים עוזר השי"ת"].

בעת הפרידה הגדולה לפני שמרן זצ"ל עזב את בודפסט הגיעו לשם לפי ההערכות כמאה אלף יהודים, סבי ז"ל מספר שיהודים נדחפו מסביב למכונית וצעקו במר נפשם: "רבי! פארלאזט אונז נישט", או אז נעמד מרן זצ"ל על רגליו בתוך המכונית ובדמעות שליש אמר את המשפט הבא: "איך האב רחמנות אויף די יידען, איך האב רחמנות אויף די יידען, איך האב געטון וואס איך האב נאר געקענט, איך האב מתפלל געווען אין איינגעריסן אין די הימלען, וואס נאך האב איך געקענט טון?", ["רחמיי על היהודים, רחמיי על היהודים, עשיתי עבורם כל מה שרק יכולתי, התפללתי והרקעתי שחקים בעבורם, מה עוד הייתי יכול לעשות?] וחזר על כך מספר פעמים כשדמעות זולגות מעיניו. יש עוד הרבה דיו בעניין הזה, אבל כעת אסתפק בזה.