שאול והגבעונים

בס"ד

שלום וברכה,

1. בסיפור שהזכרת דוד המלך לא רצה למסור אותם, אך הגבעונים היו רשעים ודרשו זאת שלא בצדק (שאול המלך הרג בעיר נוב, והגבעונים דרשו דם תמורת דם). ומאחר שכך היו חוקי הגבעונים, והיה צורך בשלום עם בני ישראל, נהג איתם דוד לפנים משורת הדין.

יש להבין שעל מצוות שבין אדם לחבירו - אפילו יום הכיפורים אינו יכול לכפר, עד שיפייס את חבירו. דוד המלך ניסה לפייס את הגבעונים בכסף ודרכים אחרות, אך הם דרשו באכזריותם נקמה מבני שאול. מאחר שאכן נעשתה לגבעונים עוולה, ולא היתה שום דרך אחרת לפייסם, היה דין גדול על עם ישראל שגרם לבצורת קשה, ובמקרים לא רגילים יש צורך בהקרבות בלתי רגילות.

2. אך בני שאול היו צדיקים וללא ספק הלכו מרצון ולא מכפייה, כי הם ידעו שהם מקריבים עצמם למען שלומו של עם ישראל, בדומה ליצחק שהסכים להעקד על המזבח. זהו סיפור של הקרבה ושל גבורה. וזאת למרות אכזריות וקושי לב של הגבעונים שלא הסכימו להתרצות באף דרך אחרת מלבד בנקמת-דם.

כך כתב הרמב"ם:

"כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא. שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים. ובגבעונים הוא אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה, לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום בתחלה."

(ספר קדושה, איסור ביאה פרק יט, יז).

הסיפור מלמד אותנו שני מסרים מוסריים חשובים עד מאוד:

- שעלינו להתרחק עד מאוד ממידת האכזריות והנקמות, שהיא מידת הגבעונים.

- שבמקרה שעשינו עוולה נגד אדם אחר - עוולה זו חמורה מאוד ויוצרת דינים בשמים, כך שגם אם דרישתו אינה צודקת, עדיין יש חובה לנסות ולפייסו כנגד העוולה שנעשתה לו. כמובן שבדיני נפשות רק נביא ומלך בישראל יכולים להכריע זאת. אך מכל מקום הדבר מלמדנו עד כמה עלינו להיזהר מכל סוג של פגיעה באדם אחר.

בברכה,

דניאל בלס