עונש

בס"ד

שלום וברכה,

צריך להקדים ולומר שכל הפלפולים שבעולם אינם יכולים להתיר רצח אנוכי. החיים ניתנו לנו כפיקדון, ואין לנו הזכות לקחתם. רק הבורא לבדו יחליט על החיים אותם ברא, והוא התברך ציווה בעשרת הדברות: "לא תרצח", והזהיר בתורתו הקדושה: "את דמכם לנפשותיכם אדרוש".

אמנם השאלה ששאלת הנה מחוכמת, אך התשובה לה פשוטה מאוד, והשיב אותה איוב בייסוריו:

"גם את הטוב נקבל מאת הא-לוהים, ואת הרע לא נקבל?" (איוב פרק ב, י)

כל המאבד עצמו לדעת כבר גילה דעתו שהוא היה מוכן לחיות אם היה מקבל כל מה שהוא רוצה, אך מאחר שהוא לא רוצה לקבל ייסורים, ומדמיין שמותו יביא קץ לייסוריו - אז הוא מאבד עצמו לדעת. שהרי יש סיבות להתאבדותו, וסיבות אלה תמיד נובעות מחוסר סיפוק או ייסורים. כלומר את הטוב הוא מוכן לקבל מבוראו, אך את הרע אינו מוכן לקבל מבוראו.

גם אין ספק שלפני שאיבד עצמו לדעת, הוא חי במשך שנים בחיפוש אחר הנאות וחוויות טובות ושמח לקבלן כשהזדמנו לו, הוא אכל ושתה בעברו, ולא רק מה שהוא נצרך כדי חייו, אלא גם מעדנים טובים. הוא שמח לקבל תענוגות. בכך הוא למעשה הודה שאת הטוב הוא מוכן לקבל, ורק את הרע הוא דוחה.

ובדוגמה של הגאון מווילנא, צריך לומר שאחרי שבעל השדה גילה דעתו שהוא חפץ בגידור ע"י הוספת גדר רביעית, מאז כבר אינו יכול לשוב ולדחות את שלושת הגדרות שקיבל. כך גם אדם שכבר חי בעולם הזה ונהנה בו מדברים שונים, ושמח והתרצה בקבלתם, אינו יכול לשוב ולדחות אחר כך את הרעה ולבקש לבטל את החיים שנתן לו בוראו.

אולם מובן שאף משל או דוגמה שבעולם אינם דומים לנמשל של מציאותנו, שהרי עם בוראנו איננו חותמים "חוזה" כמו עם אדם בשר ודם. שהרי אלוקים הוא שברא את ההגיון שלנו, את מושגי הטוב והרע של מציאותנו. כך ששום דבר אינו באמת שלנו, אפילו לא המחשבות שלנו. כל מה שאנו חושבים או מרגישים הוא מה שהקב"ה זימן לנו לחשוב ולהרגיש, והדבר היחיד שנמצא תחת שליטתנו הוא הבחירה החופשית בין טוב לרע: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". זו ההחלטה היחידה בחיינו, אם לקבל את רצון הבורא או לדחותו חלילה.

כל הפלפולים וכל התירוצים ודברי ההגיון לחטוא הם כולם הבל הבלים בפני רצונו של בורא עולם, כי רק הוא לבדו יחליט מה טוב ומה רע, שהכל ממנו - אפילו היצר הרע לחטוא. כך נאמר בתורה בפירוש:

"ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות, ואת-הרע... העידותי בכם היום, את-השמיים ואת-הארץ--החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים" (דברים ל, טו).

המתאבד לא בחר בחירה מושכלת והגיונית, אלא בסך הכל שמע ליצרו הרע שהכשילו.

כפי שאמרו חז"ל: "רשעים - ברשות ליבם, וצדיקים - ליבם ברשותם".

רק עבד השם הוא לבדו חופשי, כי הוא שולט ביצריו הרעים. הרשע לעומת זאת הולך שבי אחרי יצריו, ונופל בפח שהציב לו יצרו הרע.

מעשהו של המתאבד חמור מאוד, כי המתאבד מואס בעולם וביוצרו, וטוען במעשה-שנאתו שאלוקים אינו רחום וחנון, כביכול טוען שאלוקים לא נתן לו חיים שראוי לחיותם.

בתורה נאמר: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מייסרך" (דברים ח, ה).

על כן יש במעשה ההתאבדות מרידה בבורא יתברך והכרזה של כפירה בתכלית הבריאה. כביכול קובע המתאבד שהוא מבין טוב יותר את תכליתו מאלוקים שברא אותו, ולא מוכן לבטוח באלוקים שמענישו לטובתו. 

אך כיצד מסוגל אדם הגיוני לחשוד בקב"ה שהוא אינו מוסרי? והרי כל המוסר והרחמים שלנו מגיעים אך ורק ממנו יתברך.

הבה נשאל כל אדם: מי הוא אשר נתן לך את כל הרחמים שיש לך על עצמך ועל אחרים? הרי ישנם בעולמנו אנשים אכזרים שאין להם רחמים על אחרים. גם לבעלי חיים אין רחמים על בני מינם (חתול לא חש רחמים על חתול שנדרס על הכביש). רחמים הם משהו מיוחד שניתן בלב האדם מאת אלוקים - הוא אבי כל הרחמים, וכל הרחמים מגיעים רק ממנו יתברך, וליהודים נתן רחמים מרובים! הוא הנקרא בלשון חז"ל בשם "רחמנא", המרחם, ובתורה נאמר עליו "ארך אפים ורב חסד". 

מכאן עלינו ללמוד שהוא יתברך ודאי הרבה יותר רחמן מאיתנו, שהרי הוא מקור כל הרחמים, ורק בזכותו אנו מסוגלים לרחם. 

כל אכזריות או קושי לב שעשוי אדם לייחס חלילה לבורא - נובע רק מחוסר ידיעה על מעשיו, כי העולם הזה נסתר ולא מובן, חלק קטן מגלגולים רבים שאת תחילתם ואת סופם איננו יודעים. כשנגיע לעולם הבא, לעולם הנשמות, ונראה את העולם האמיתי, נבין שהוא יתברך אכן רחום וחנון יותר מכל אדם, ויותר מכל מה שיכולנו לשער.

בעולם הזה עלינו להיות ענווים ולקבל הכל באהבה (או לפחות בשתיקה), ולא לחשוב לרגע שאנו מבינים את מציאותנו וטובתנו יותר טוב מהבורא שיצר אותנו.

מאחר ששום דבר אינו קורה במקרה, על כן לקבל את כל המצבים באהבה. כי הקב"ה עושה הכל לטובה, וגם כשיש ייסורים - הם ניתנים בתורת ניתוח שנועד לרפא את הנשמה. אך הכל נועד לטובתנו, ושום דבר אינו קורה במקרה או לחינם.

 עלינו לבטוח בקב"ה בכל מצב, שהוא יתברך עושה הכל ברחמים ולטובה, ותפקידנו לקבל הכל באהבה. עלינו לשים עצמנו בידיו של בורא עולם כמו תינוק קטן בידי אמו. גם אם אמא לוקחת את התינוק לרופא כדי לקבל זריקה כואבת, התינוק לא חדל לאהוב את אמו, למרות תמימותו הוא יודע בפנים-לבו שאמו עושה הכל למענו ולטובתו, מתוך אהבה ולא מתוך שנאה. כולנו בניו ובנותיו של הקב"ה, ועלינו לבטוח בו יתברך שכל רצונו הוא להטיב לנו. ומתוך הביטחון נתגבר על כל הקשיים והפחדים.

עלינו להאמין שיש חיים אחרי המוות. ושתכלית העולם הזה היא כדי להטיב לנו בעולם הבא. וכל הייסורים שעוברים בעולם הזה הם חבלי לידה, שנועדו לתקן פגמים בנשמות ולהביא לשלמות הרוחנית.

אם החיים האלה באמת לא היו טובים בעבורנו - אז הבורא לא היה בורא אותנו. כי הוא יודע את העתיד וכל מה שקורה בעולם, וברא אותנו בזכות הפוטנציאל האדיר להטיב לנו. הוא יתברך יודע שלבסוף נודה לו. כך אמרו חז"ל, שבאחרית הימים אפילו על הרעה יודו הנשמות ויברכו "הטוב והמטיב", כי יבינו את ההטבה שבכל דבר שקרה לנו בעולם הזה. ממש כמו אדם חולה שמתרפא אצל רופא מנתח, והוא מודה לרופא בכל לבו על הטיפול המסור בו. כך נבין שכל מה שקורה לנו בעולם הזה נועד לתיקון שלנו מכל הפגמים הרוחניים שדבקו בנו, למען ההטבה הגדולה ביותר, שהיא ההטבה הרוחנית - קירבתו של בורא עולם.

ראה כאן תשובה נוספת שכתבתי "מדוע התאבדות חמורה יותר מרצח?":

https://www.hidabroot.org/question/216700

ולקריאת מאמר מורחב שכתבתי בנושא, חפש בבקשה בגוגל: "דניאל בלס למה לא כדאי להתאבד". 

מאמרים נוספים בנושאים קרובים:

אם הכל לטובה - אז למה צריך להתפלל?

https://www.hidabroot.org/he/article/3024

אם אבא אוהב - אז למה כואב?

https://www.hidabroot.org/he/article/125233

מלך אבא או חבר - כיצד להביט על אלוקים?

https://www.hidabroot.org/he/article/95502

אבא גדול ואבא קטן:

https://www.hidabroot.org/he/article/99775

האם יש תשובה לשאלת איוב: למה ה' ברא סבל בעולם?

https://www.hidabroot.org/he/article/88622

למה אלוקים ברא את האדם?

https://www.hidabroot.org/he/article/109596

10 הוכחות לכך שה' אוהב אותך, על אף הייסורים

https://www.hidabroot.org/he/article/798

האם העולם הוא ברובו רע? האם רוב האנשים סובלים בעולם?

https://www.hidabroot.org/he/article/145619

אם הכל משמים – זו לא אשמתי שאיחרתי לאוטובוס?

https://www.hidabroot.org/he/article/119350

בברכה,

דניאל בלס