הליגיטימיות ההלכתית לנישואי קרובים

שלום וברכה

א - ב [נישואי דוד ואחייניתו]. בראש ספרו הנודע של רבי יהודה החסיד "ספר חסידים" נדפסה צוואתו המפורסמת הכוללת כמה וכמה אזהרות ומידות חסידים, וביניהם עומד ומזהיר בעניני אירוסין ונישואין על שמונה זיווגים שאין ראוי לעשותן, וכי כל המזדווג בהם לא יצליח, ודבריו באו סתומים וחתומים, וכנביא המדבר מפי הגבורה, וכלשון הזה נכתב בספר חסידים כתב יד מילאנו לפני הצוואה: "אלו הנבואות שחיבר רבי יהודה החסיד, מקצת מהם ציוה רק לזרעו, ומקצת מהם לכל ישראל, ומקצת מהם ציווה לגויים".

בין שמונת האזהרות מופיע סעיף זה: "לא ישא אדם בת אחיו או בת אחותו". ובכמה דפוסים (דפוס סביונטה סי` יז, ועוד) נוסף: "ואם נעשה אולי יש תקוה, אבל יש ספק". בדרך כלל הזהירו בספרים הקדושים לשמור ולקיים ככל הכתוב בצוואה הנ"ל, וכפי שכתב הגאון רבי חיים פאלאג`י זצוק"ל בספרו תוכחת חיים (פרשת בראשית דף מז) בזה"ל: "ויזהר מאוד בצוואת רבי יהודה החסיד בעניין הנישואין לשמור מאוד ולעשות", וכן עומד ומזהיר שם (פרשת במדבר דף ק אות ה) וז"ל: "אל תהי מיקל בצוואת רבי יהודה החסיד בשום צד, שרוב שמתו בשנת ה` תקצ"ב ובשנת ה` תקצ"ז היו ממה שעברו על הצוואות".

צוואה זאת עוררה תמיהה חזקה מאחר ולכאו` מפורש בתלמוד להיפך, שזיווג כמו זה ראוי ואפי` משובח, וכך שנו חכמים בברייתא (יבמות סב ב, סנהדרין עו ב): "ת"ר, האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, ...עליו הכתוב אומר (ישעיה נח ז-ט) [ומבשרך לא תתעלם] אז תקרא וה` יענה". וביאר רש"י (יבמות שם) הטעם למה ששבחו חכמים נישואי בת אחות: "גיעגועי אדם רבים על אחותו, יותר מן אחיו, ומתוך כך [שנושא את בת אחותו] נמצא מחבב את אשתו", והתוס` (שם ד"ה והנושא) כתבו הטעם בשם רבינו תם: "לפי שהיא בת מזלו, כדאמרינן רוב בנים דומין לאחי האם".

וכדברי הברייתא הזאת פסק להלכה הרמב"ם (הל` איסורי ביאה פ"ב הי"ד) וז"ל: "ומצות חכמים שישא אדם בת אחותו והוא הדין לבת אחיו, שנאמר ומבשרך לא תתעלם", וביאר הגאון רבי דון וידאל די טולושא זצוק"ל מקאטלוניא בביאורו מגיד משנה (שם) וז"ל: "דעת רבינו כמו שכתב במדרש (בראשית רבה פרשה יח, ילקוט שמעוני פרשת בראשית רמז כד): `אמר ר` תנחומא נשא אדם אשה מקרובותיו, עליו הוא אומר עצם מעצמי ובשר מבשרי`, והענין שאהבת הקרובים היא טבעית, ואהבת האיש לאשתו באה מחמת מעשה שניהם שהוא מקרה להם, ובהתחבר שתיהן אז יהיה האוהל נכון ויהיה שלום בבית, וידוע שאין לך קרובה שיכול אדם לישא יותר מבת האחות ובת האח, על כן אמרו חכמים שעליהם אמר המקרא שנאמר ומבשרך לא תתעלם".

וכן פסק הרמ"א בשולחן ערוך (אה"ע סימן ב סעיף ו): "ומצוה לאדם שישא בת אחותו", ושוב שנה משנתו שם (סי` טו סכ"ה). וראה מה שכתב רבינו שלמה בן רבי שמעון דוראן בשו"ת הרשב"ש (סימן שיא) לבאר באופן נפלא מאי טעמא באמת לא אסרה תורה לישא בת אחות כשם שאסרה תורה לישא דודתו, וז"ל: "כתבת, מפני מה נאסרה דודתו והותרה בן אחותו ובת אחותו ובת אחיו והכל הם במדרגה אחת, ולמה אין אנו למדין מקל וחומר. תשובה.

דבר ברור הוא כי הבעל יש לו מעלה על אשתו ואשתו נשמעת אליו, והשם אמר לה ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך, כלומר שתהא סרה למשמעתו, וגם מדרך השכל יש ראיה לזה, כי ידוע הוא שהפועל יש לו יתר שאת על הנפעל, והזכר הוא הפועל והנקבה היא הנפעלת באותו ענין, וכמאמרם ז"ל בפרק סורר ומורה אסתר קרקע עולם היתה, וכמעט שאין להביא ראיה על זה כי הוא במושכל ראשון.

ומן הידוע ג"כ כי דודתו ראוי הוא לכבדה ולהיות לה עליו מעלה מצד אחות אביו או אמו, וזה לא יכזיבנו אדם כי הכל נשמעים לדודיהם ודודתם מחיוב כבוד אביהם ואמם, ולא יכחיש זה בעל תורה ובעל מוסר. ואדוני זקיני החסיד רבינו יונה ז"ל כתב בספר היראה שחייב אדם בכבוד אחי אביו ואחי אמו ממדרש חכמים ז"ל. ואחר שתי אלו יתברר מיד שאין בת אחיו ובת אחותו במדרגה אחת בנשואין כדודתו אע"פ שהם מדרגה אחת בקורבה, כי כשהוא נושא את בת אחיו ובת אחותו הרי הם חייבות בכבודו, והוא יש לו עליהם יתרון ומעלה מצד הקורבה, וחזר להוסיף עליהם מעלה מצד הנשואים אם מצד תורה אם מצד השכל, וכשנושא דודתו יהפך הענין שהוא היה חייב בכבודה וסר אל משמעתה ועכשיו תחזור היא להיות חייבת בכבודו ולסור אל משמעתו.

וזאת התשובה אני משיב לפקחי האומה הזאת [הישמעאלים] כשהם מקשים עלינו קושיא זו, ומוסיף להביא ראיה להם על זה, שהרי הם מתירים ישמעאל לישא ישראלית ואינם מתירים ישראל לישא ישמעאלית. ...ולפי הטעם שנתן אדוננו הרמב"ן ז"ל בחידושי התורה שהוא סוד מיסודות היצירה הדבר יותר ברור, כי נותן התורה יתברך ויתברך הוא ידע כי הנולד מבת אחיו ומבת אחותו הגון מה שאין כן מהנולד מדודתו", עכ"ל. ומשכך, תגדל התימה על רבי יהודה החסיד דבר שמפורש מצוותו בגמ`, ואף בירכוהו שיצליח בתפילתו, ואשר על כן חידש הנודע ביהודה (מהדו"ת - אה"ע סימן עט) שלא דיבר רבי יהודה החסיד אלא לצאצאיו אבל לא על הכלל כולו, וז"ל: "...אבל האמת יורה דרכו כי החסיד לזרעו אחריו צוה לדורי דורות, כי ראה ברוח הקדש שזרעו לא יצליח בזיווגים כאלה, ובזה אינו סותר דברי התלמוד שהוא על הכלל ודברי החסיד היא על הפרט".

לעומת זה נדרש הגה"ק רבינו חיים מצאנז זי"ע בספרו דברי חיים (אה"ע ח"א סימן ח) להיות למגן על דברת רבי יהודה החסיד שלא יהיו דבריו נסתרים מדברי הגמ` וז"ל קודשו: "מכתבו הגיעני, והנה לפלפל בזה הוא למותר, כי איך בדבר שאין לנו שום ידיעה והוא מדברים הנסתרים ובמחילת כבוד תורת הגאונים בתראי שהחלו לפלפל בכוונת רבינו יודא החסיד ז"ל וכי נשכיל בדבר שאין מבוא לשכלנו להשיג, אולם גם לסכל ח"ו דעת רבינו אדון החסידים גם כן ח"ו כי ידוע רבינו יהודא החסיד היה רבו של הסמ"ג ואור זרוע אשר כל תורתינו ומנהגנו בארץ אשכנז וצרפת נמשכים אחריהם, ולכן בודאי יפה שיחתן מתורתן של בנים האחרונים, ושרי ליה מאריה לנודע ביהודה שהרחיב בלשונו נגד רבי יהודה החסיד רבן של גולת אריאל ארץ אשכנז וצרפת".

"אך באמת אין להקשות מדברי הגמרא עליו, כי הלא ידוע לנו בכמות זה שאמרו מתחלה (יבמות לט ב) מצוות יבום קודם למצוות חליצה, ואחר כך שראו שאין הדור מכוונים לשם מצוה חזרו לומר מצות חליצה קודם, כמו כן יוכל להיות שבכמות אלה הזיווגים אם היה החיתון לשם שמים כמו בדורות הראשונים לא ידעו שומרי מצוה דבר רע, ומשום הכי לא נזהרו חכמי התלמוד, ואדרבא ציוו לישא בת אחותו, והחסיד ראה שהדורות אין מכוונין יפה לשם שמים, והעלה לפי גודל חכמתו מה שיוקפד בעניני הזיווג, ובודאי אין בחכמי האחרונים לדחות דברי הקדמונים אם לא נמצא בדורות הקדמונים חולקים עליו, כי אנו כאין נגד חכמתם ותורתם וחסידותם ויראתם ועלינו לקבל דבריהם באהבה הגם שהוא נגד התלמוד", עכ"ל.

רבי יהודה החסיד ראה מה שנתברר כיום לגדולי הרופאים נוסף על כך, כאשר נגלה בדורות האחרונים כי תולדות הזיווגים בין בני משפחה כמו בת אחותו מועדים לסכנה לילודים להיוולד בעלי מום חס ושלום קמה וגם נצבה צוואת רבי יהודה החסיד שלא לישא בת אחות, וכביאורו של רבינו הדברי חיים שלדורות האחרונים שאינם מכוונים יפה לשם שמים להם הזהיר רבי יהודה החסיד שלא להיכשל בענינים אלו, וכפי שבירר הגאון רבי אליהו קלאצקין זצ"ל בספרו שו"ת אבן הראשה (סי` לא) וז"ל: "לעניות דעתי יש מקום ליישב הפליאה העצומה על מה שצוה שלא ישא בת אחיו או בת אחותו היפוך דברי חז"ל, בהקדם מה שנתברר בנסיון לגדולי הרופאים כי מרבית הנולדים חרשים אלמים הם כשהאב והאם הם שארי בשר, כמו מנישואי בת אחיו ובת אחותו וכדומה, וכל שהאיש והאשה קרובין יותר זה לזה במשפחתם ירבה מספר הנולדים מהם חרשים אלמים וידועי חולי העורון וגירוי העצבים וכדומה, וכשאין ביניהם התיחסות קרובות יולידו חרשים אלמים אך במקרה רחוק מאוד".

ובסוגריים כתב עוד: "וכמבואר בספר חוקי שמירת הבריאות (היגיענע) מאת ה` רעקלאם אשר כתב זאת על ידי חשבון הסטאטיסטיק, ועיין במחברת הרעאל-ענציקלאפעדיע לחכמת הרפואה היו"ל על ידי איילענבורג ארטיקעל בלוטס פערוואנדטשאפט בשם כמה חוקרים מפורסמים, וכי גם בבעלי חים יסובב נזק לתולדותיהם בהזדווגות שארי בשר, ואף כי הרבה יטילו ספק בזה ויאמרו כי אולי היו סיבות אחרות, בכל זאת רבים יחליטו כן לדבר ברור".

"ומה שאמרו רז"ל שהנושא בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה` יענה תשוע ויאמר הנני, היינו לפי שיש ענין מצוה יותר בנישואי בת אחותו כמבואר בפי` רש"י ושומר מצוה לא ידע דבר רע, וכשנושאה לשם שמים יענהו ה` ויהי לבו בטוח כי זרעו יהיה לברכה, והגם שהוא ענין היזק טבעי לא שכיחא היזקא כולי האי ואין לחוש לזה במקום מצוה, וכהבטחת הכתוב אז תקרא וה` יענה וגו`, וכאשר ראה החסיד ז"ל כי אין הדור יפה והמון העם מתכוונין לשם נוי וכו` לא לשם מצוה, ציוה שלא ישא אדם בת אחותו בגלל הנזק היוצא מזה לתולדותיהם וכו`, ודברי הש"ס והשו"ע הוא כשנושאה לשם מצוה ועליו הכתוב אומר אז תקרא וה` יענה וגו`, ומיושב בזה דברי רבינו ז"ל", עכ"ל.

וכעין זה כתב הגאון רבי מלכיאל צבי הלוי זצ"ל אב"ד לאמזא בספרו דברי מלכיאל (ח"ה סי` רב) מדי דברו אודות צוואות רבי יהודה החסיד בעניין שמות שוים בין אבי המדוברת לבין המדובר, וז"ל: "לענ"ד יש ליישב [קושיית הנודע ביהודה] דכמו שיש כמה דברים שנתחדשו אח"כ שהם מזיקים לבריאת האדם, ובדורות הראשונים לא הזיקו וכידוע, וכן יש כמה רפואות שבזמן הזה אין מועילים ובדורות הקודמים הועילו, כן בדברים הסגוליים יש שבדורות הקודמים לא הוצרכו לחוש לזה ובזמן הזה יש לחוש, ולזה י"ל שר` יהודה החסיד ראה בחכמתו אשר בזמן הזה יש לחוש לדברים הללו, ובזה יש ליישב מה שהקשו על מה שכתב שלא לישא בת אחותו, ובש"ס איתא שמצוה לישאנה, וכן דעת הרופאים בזמן הזה שהנושא אשה ממשפחתו הקרובה אליו לא יצליחו בלידת בנים כראוי, וכטבע הצומח שטוב כשמערבבים אותו בזרע אחר, ועיין בספר הברית בזה, ולזה אין לדחות דברי מהר"י החסיד כלאחד יד, ומאן דקפיד אין להקל לו", עכ"ל.

מוסיף על הנ"ל הגאון רבי יעקב פארדו זצ"ל [בן הגאון רבי דוד בעל החסדי דוד על התוספתא] בספרו אפי זוטרי (אבה"ע סי` ב סעיף ו) שגם מדברי הגמ` אפשר להיווכח בכך שיש סכנה בעצם הנישואין עם בת אחות, אלא שכדי היא המצוה שתגן עליו מן הסכנה, וז"ל: "אלא דרבי יהודה החסיד בצוואותיו הזהיר דבין בת אחותו ובין בת אחיו לא ישא, ולכאורה הוא דבר פלא שהרי רבותינו בש"ס ערבים בדבר שעליו נאמר אז תקרא וה` יענה, והוא ז"ל אסר מוכרח שיש סכנה בדבר, ואפשר לומר דמגופיה דקרא שמעינן ליה [שיש סכנה בדבר], דמדקאמר אז תקרא וה` יענה תשוע ויאמר הנני, אם כן זה יורה דיעבור עליו כוס צער ויצטרך לזעוק לפניו יתברך והוא יענה, על כן הזהיר הרב הנ"ל שיתרחק מהסכנה ולא יביא עצמו לידי מדה זו שיצטרך לזעוק, דשמא יגרום החטא ולא יעשו לו נס, אי נמי נימא דמה שהזהיר רבי יהודה החסיד דוקא כשאינו לוקחה לקיים מה שכתוב ומבשרך אל תתעלם אלא לשום פניה אחרת ואז אפשר שיסתכן, ומה שכתוב בש"ס [היינו] אם לוקחה לשם שמים לקרב את קרוביו אז ודאי הנה שכרו אתו מלבד שגם בניו יהיו יראי שמים דרוב בנים דומים לאחי האם", ומסיים שחילוק זה למד מדברי הספר חסידים עצמו בסי` תפח.

בקובץ תל תלפיות (שבט תרפא - מחברת כז מכתב ט) הודיע הגאון רבי אשר אנשיל יונגרייז זצ"ל אב"ד דיאנדיעש צערו לרבים בעניין זה, וז"ל: "רופאים מומחים אומרים אם יוצאי חלציהם של שני אחים או אחיות נושאים זה את זה, קרוב לוודאי שזרעם יהיו בעלי מומים וחלאים או על כל פנים חלשים, ויש סמך לזה ממה שכתבו המחקרים הובא ג"כ באפריון [להגאון רבי שלמה גאנצפריד] (בראשית) מה שלפעמים נמצא איש ואשה שדרו יחד כמה שנים ואינם זוכים לבנים ונפרדו זה מזה, והאשה נישאת לאיש אחר והאיש לאשה אחרת, ושני הזוגות זכו לזרע של קיימא, הסיבה לזה יען כי בזיווג הראשון היו המזגים שווה, שניהם בעלי מזג חם או שניהם בעלי מזג קר וכדומה, ואז לא יעלה זיווגם יפה, וזהו אומרו (בראשית ב) אעשה לו עזר כנגדו, העזר הוא רק כשיש להם מזג נגדיים, וא"כ תמה אני על עמא דבר ובתוכם גם גאונים וצדיקים אשר בלא ספק לא נעלם מהם שמועה זו ובכל זאת אינם מקפידים בדבר זה ומשדכים עם אח ואחות,

והלא חמירא סכנתא מאיסורא וכתוב בשו"ע (חו"מ סי` תכז) מי שאומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות, ולהרבה גדולים הוא [איסור] מדאורייתא, ואיזה חכם הרואה את הנולד, ובפיקוח נפש אין הולכין אחר הרוב, ואולי משום שומר מצוה לא ידע דבר רע, ושלוחי מצוה אינם ניזוקין..., אכן יש לעיין הרי היכא דשכיח הזיקא שאני כדילפינן משמואל בפסחים (ח ב), ומי שמתו אחיו מחמת מילה לא ימול, וצ"ע להשוות החלטת הרופאים שמסתבך נזק מנישואי קרובים וכנראה מהנסיון כן הוא, עם מאמר רז"ל לעולם ישא אדם בת אחותו, וכן כתב הרמ"א (אה"ע סי` ב) מצוה שישא בת אחותו, וי"א אף בת אחיו, וגם אמרו [במדרש] הנושא אחד מקרובותיו עליו הכתוב אומר (בראשית ב) זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וגו`, אם לא שנאמר שנשתנו העתים".

ועל כך העיר העורך הגאון רבי דוד צבי קאצבורג זצ"ל שאכן לפי המבואר בתשובות דברי חיים (שם) יש לומר שנכון ראה רבי יהודה החסיד שהדבר מסוכן מצד עצמו אלא שבדורות הראשונים שהיו מכוונים לשם מצוה לא היה צורך לחשוש לסכנה, וכיון שראה רבי יהודה החסיד שאין דורו עולה יפה לכוון לשם מצוה כראוי העלה לפי גודל חכמתו להימנע מאלו הזיווגים שסכנתן מצויה, או שבאמת ראה רבי יהודה החסיד זה מהנסיון שאין התולדות מאלו הזיווגים שלמים בגופם, ומזה ראה שהדורות אינם מכוונים לשם שמים, ולכן ציווה להימנע מזיווגים אלו, וסיים: "ומעתה מה דתמה הה"ג הכותב נ"י על עמא דבר [שאין מקפידים על זה] הוא באמת תמיהה קיימת, ולענ"ד יש ליזהר בזה הן מצד צוואת רבי יהודה החסיד, והן מצד ציווי הרופאים שאנו סומכים עליהם בהרבה דיני תורה, כמבואר בשו"ע (או"ח הל` יוה"כ), אכן מה דתמה על מה דבתוכם גאונים וצדיקים וכו` בזה כבר י"ל דידע אינש בנפשיה דצדיק גמור הוא והחיתון הוא לשם שמים, ענבי גפן בענבי גפן, ושייך בהו דייקא, שומר מצוה לא ידע דבר רע". והעולה מכל זה שאכן אין לגטימיות הלכתית מוסכמת בנישואי קרובים, ורבים הם הסבורים להימנע מכך.

ג. זה לא סוד שהקהילה באתיופיה היתה רחוקה מאוד מאוד משמירת מצוות התורה, וכשם שלא שייך לשאול מהיכן נוצר הפער באופן שבו שומרים שבת בין כל הקהילות היהודיות לבין מה שנהגה הקהילה באתיופיה, כי ידוע לכל החוקרים שהם לא שמרו על המסורת היהודית, חוץ מדברים מעטים, וכפי שקבע בשו"ת דברי דוד להרדב"ז ז"ל סי` ה` כי הם משבט דן בלי ספק, אלא שמפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפסו להם פשטי הכתובים, ולכן הם מתנהגים כדת הקראים, מחיסרון ידיעה. ובתשובה אחרת (בסי` ט` שם) מגדיר אותם הרדב"ז בכזאת: הדבר מפורסם דלעולם יש מלחמה בין מלכי כוש שיש להם שלשה מלכיות קצתו של ישמעאלים וקצתו נוצרים וקצתם ישראלים משבט דן, וכפי הנראה הם מכת צדוק וביתוס הנקראים קראים שהרי אינם יודעים אלא קצת מצות ואינם יודעים תורה שבע"פ ואינם מדליקים נרות שבת, ולא תשבות המלחמה ביניהם ובכל יום שובים אלו מאלו שבויים, עכ"ל.

ובקריאה בספר שבילי עולם ח"ג מאת הרב שמשון בלוך הלוי ז"ל במאמר נדחי ישראל אשר אסף ומביא דעות שונות אודות הפאלאשים, יוצאים ברושם כי עדיין לא ברור כלל אם אמנם מוצאם מהיהודים לפי דין תורה, וכי עכ"פ מעורב בתוכם הרבה ממוצא לא יהודי, ובכלל אין להם ספר דברי הימים ממקורותם, וכל עדותם עדות שבע"פ הוא, גם אין להם כתבי קודש בלשון עבר רק בלשון כוש, ואין להם ספרי נביאים, ויש להם ספרי נוצרים, ואין ללשונם התיחסות מה עם לשון עברית ערבית וארמית, אין להם קרי וכתיב, מתלמוד תרגום וקבלה לא ידעו כלל, גדילים לא יעשו על כנפות כסותם יעו"ש באריכות. וכותב מזה גם בספר אבן ספיר שם שאין להם ספר תורה בכתב, ויקריבו קרבנות בבמות וכו` עיי"ש.

וכה כתב בספר אוצר ישראל ערך פלשים, שכשהם מגרשים נשותיהם מגרשים אותם בפני קהל ועדה ולא בגט פטורין בכתב, ואינם יודעים מדין יבום, ומקריבים קרבנות בבית מקדש שיש להם שם וכו` וכו` מהנהגות הפוכות מדיני התורה. וכן כי יש בהם תערובת מעמי הנכר, ובכלל הוא מביא שבעיני רבים ושלמים מחוקרי זמננו הפלשים יושבי ארץ כוש אינם מעדת ישראל ולבבם נוטה לחשוב אותם בתוך כתות הנוצרים המתקרבים לדת היהודים. ואף לבושי כהניהם כלבושי הנוצרים וכוהניהם מתעטרים בכובע כמו כמרי הנוצרים, ומתעטפים בחגים ובמועדים ב"טלית" כעין הטוגם הרומית, עיי"ש באריכות. ואף שמרן רבי עובדיה יוסף שליט"א קבע הלכתית שמוצאם משבט דן, וכי הקהילה יהודית במוצאה, מכל מקום אין מקום לשאול שאלות איך נוצר המנהג האתיופי, מאחר ולא היתה בידם התורה שבעל פה, וכמו שהבאתי מהספרים הנ"ל. בהצלחה - מנשה ישראל