שאלה חשובה על חוסר פרופורציות בעונשים לכאורה

שלום וברכה,

העונשים מתוארים כקשים כל כך - משום שהעולם הבא הוא נצחי, וכדי לקבל שכר נצחי שאין לו סוף, גם הבחירה בין טוב לרע הם חמורים יותר.

ראוי שעונשים אלה ירחיקו אותך מהעבירות, אך עם זאת אל תיתן לציורים קשים אלה להכניס אותך לחרדות משתי סיבות:

1. מדובר במשלים וציורים שנועדו להמחיש לנו בעולם הזה את השכר והעונש בעולם הבא, אך אין לנו באמת הבנה בהם. גן עדן אינו מקום חומרי של מפלי מים ואוכל משובח, אלא כמו שאמרו חז"ל: "צדיקים עומדים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". אין לנו מושג בתענוג רוחני אדיר שכזה, ולכן המשילו לנו את גן עדן באמצעות תיאור של נהרות אפרסמון וזהב וכדו'. באותה מידה אין לנו יכולת להבין את עונשי הגיהנום, שכל תיאורם החומרי נועד להמחשת העונשים. כי הנשמות בעולם הבא חוות מציאות רוחנית שונה לגמרי מהמציאות החומרית שאנו מכירים כאן. הבושה האדירה לפני בורא עולם משולה בעולם הבא לכאב מאש חומרית, והריחוק הנצחי של הנשמות מהבורא משול לכאב נורא שאי אפשר לתארו במילים - הכאב של הריחוק מאהבתו האדירה והנצחית של בורא עולם. מציאות של חושך והעדר של טוב, אשר רק ייסורים יכולים לתקן. חז"ל המשילו את הכאב בעולם הבא באמצעות ציורים ומשלים שנוכל להבין בשכלנו ודמיוננו המוחשי, אך חשוב לזכור שאין לנו שום הבנה אמיתית בשכר ועונש בעולם הבא, מלבד הידיעה הפשוטה שעל כל מצווה שאנו עושים נקבל שכר, ועל כל עבירה נקבל עונש. אך אין לנו יכולת לאמוד בשכלנו את גודל השכר הנצחי, או את גודל העונש בעולם הבא. כל אלה נאמרו רק בדרך משל וציור להמחשתם.

2. שנית, עלינו לזכור שכל הנשמות שמגיעות לעולם הבא חוזרות למציאותן האמיתית - מציאות רוחנית טהורה ללא גוף (ה"אני" האמיתי שלך הוא הנשמה). ובמילא הנשמה שלנו אינה דומה ברגשותיה והשגותיה בעולם הבא למה שאנו חושבים ומרגישים בעולם הזה. כאן אנו חיים בהסתר פנים ובתוך גוף חומרי ותאוות חומריות של אכילה ושתייה ופרייה ורבייה, ומחשבות אנושיות מוגבלות על טוב ועל רע. לעומת זאת בעולם הבא חוזרת הנשמה למה שהיא באמת - תודעה רוחנית טהורה שמבינה את המציאות האמיתית. ואז היא גם נזכרת בכל הגלגולים הקודמים שלה, היא מבינה את כל מה שלא הבינה בעולם הזה. הנשמה זוכה לדבר עם אלוקים ומבינה את העולם הבא, מבינה את סיבת הייסורים שעברה, מבינה את תכלית הבריאה, ומבינה שהכל הכל הכל הוא לטובתה המוחלטת ונעשה בחסד מוחלט מאת הבורא שאוהב אותה אהבה אדירה, ועושה הכל בחכמה הגדולה והמושלמת ביותר שיש, עד שלא ניתן להוסיף או להחסיר מתוכניתו דבר - כי הכל נעשה בשלמות. ולכן הנשמה בעולם הבא בוטחת בקב"ה בטחון מוחלט ואין לה שום טענה נגדו חלילה, כי בעולם הבא הכל כבר גלוי ומובן וידוע. כך אמרו חז"ל (פסחים דף נ, עמוד א): "לא כעולם הזה העולם הבא: העולם הזה - על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא כולו (אומר): הטוב והמטיב". 

רק בעולם הזה, שהוא עולם של הסתר פנים, יש לנו שאלות על ייסורים ועל צדק ומוסר. אך בעולם הבא כל השאלות נפתרות מאליהן. ואלוקים יודע בחכמתו ורחמנותו להעניש בדיוק כפי הצורך, ולא מעבר לצורך. הנשמה בעולם הבא חוזרת למציאותה האמיתית ויש לה כוחות רוחניים גדולים יותר מאשר העולם הזה, כך שגם יש בכוחה לספוג ייסורים ותיקון שאין ביכולתנו לעמוד בו בעולם הזה בגופנו החומרי והשברירי.

מכל מקום, אל לך לתת ליצרך לדמיין את אלוקים כרודן אכזר חלילה וחס. 

נסה להבין שיש חוקים במציאות הזו, והחוקים הללו נועדו לטובתנו הסופית. אלוקים אינו כועס ונוקם בנו כמלך אכזר חלילה, אלא נוהג בנו כאבא רחום ואוהב גם כשהוא מעניש. כך נאמר בתורה: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-לוהיך מיסרך" (דברים ח, ה).

העונש אין מטרתו להזיק, אלא מטרתו לתקן, הוא ניתן מתוך אהבה גדולה לעזרתנו, ולא מתוך כעס ושנאה להזיקנו חלילה.

כל אחד מאיתנו מבין שאדם שמכניס את ידו לאש - יכווה. זה חוק במציאות. אם יכניס אדם ידו לאש ויכווה, ואחר כך יבכה על "עונשו" - הרי לטיפש ייחשב. הוא הביא על עצמו את ייסוריו. 

גם ברוחניות יש חוקים, ואדם שמפר את החוקים הללו ניזק באופן טבעי על פי חוקי התורה. על זאת אמר שלמה המלך החכם באדם: "איוולת אדם תסלף דרכו, ועל השם יזעף לבו".

התורה הקדושה שאלוקים מסר לנו באהבתו - נועדה ללמד אותנו את חוקי הבריאה הרוחנית, למען נטיב לעצמנו ולא נזיק לנשמתנו הרוחנית. כל עבירה מזיקה לנו ופוגמת בנשמתנו, ומונעת מאיתנו את הקירבה לקב"ה.

נסה לחשוב על ילד קטן שאביו אומר לו להתרחק מחומצה, למרות זאת הילד מכניס את ידו לחומצה. האב האוהב לוקח מיד את היד של בנו למים ומשפשף אותה בכח כדי להסיר את החומצה. בזמן הזה הילד צווח וצועק: "אבא, אני מצטער, אמרתי לך שאני מצטער, אז למה אתה מעניש אותי עכשיו?"

הילד אינו מבין שאביו משפשף את ידו לא כדי להענישו, אלא כדי להצילו מהנזק שגרם לעצמו!

כל חטא הוא פגם שאנו פוגמים בעצמנו. וחטאי כרת דומים לאדם שכורת לעצמו יד או רגל.

נסה לחשוב על אדם שכל חייו עישן סיגריות למרות שהרופא אמר לו להתרחק מזה, עד שהוא מקבל סרטן ריאות, וצריך כעת לעבור השתלה. האם הוא יכעס על הרופא ש"מכאיב" לו? כמובן שלא, הוא כמובן יודה בכל ליבו לרופא שמצילו ומרפא אותו למרות הנזק שגרם לעצמו.

גם בעולם הבא מבינות כל הנשמות את תכלית הייסורים והגיהנום, והן מודות לקב"ה אפילו על הייסורים, ממש כשם שמודים לרופא מנתח שמרפא אותנו לאחר שהזקנו לעצמנו. כך גם הגיהנום והייסורים בעולם הבא נועדו כדי לתקן את מה שאנו פגמנו והרחקנו עצמנו מהקירבה אל האור האלוקי. ואין דבר שהנשמה רוצה בו יותר בעולם הבא מאשר להתקרב אל האלוקות.

העבירות והחטאים מונעים זאת, והייסורים מתקנים את פגמיה, ומאפשרים לה להשיג את תכליתה הנצחית.

כדי להתחזק באמונה ישרה ונכונה בנושא הייסורים והצדק האלוקי, אתה חייב חייב חייב לשבת ולקרוא את סדרת המאמרים הבאה, ולא לדלג:

אם אבא אוהב - אז למה כואב?

https://www.hidabroot.org/he/article/125233

מלך אבא או חבר - כיצד להביט על אלוקים?

https://www.hidabroot.org/he/article/95502

אבא גדול ואבא קטן:

https://www.hidabroot.org/he/article/99775

האם יש תשובה לשאלת איוב: למה ה' ברא סבל בעולם?

https://www.hidabroot.org/he/article/88622

למה אלוקים ברא את האדם?

https://www.hidabroot.org/he/article/109596

למה אלוקים ברא את הגיהנום?

https://www.hidabroot.org/article/211728

https://www.hidabroot.org/article/119361

10 הוכחות לכך שה' אוהב אותך, על אף הייסורים

https://www.hidabroot.org/he/article/798

האם העולם הוא ברובו רע? האם רוב האנשים סובלים בעולם?

https://www.hidabroot.org/he/article/145619

והמאמר החשוב ביותר בשבילך - אל תתייאש:

https://www.hidabroot.org/article/2638

היצר הרע הרבה פעמים מטעה אותנו לחשוב שה' מצפה מאיתנו ליותר מידי, הרבה יותר ממה שאנחנו באמת יכולים. אבל חז"ל לא תיארו לנו עולם שבו ה' מדקדק עם בריותיו במידת הדין. להיפך, חז"ל אמרו במפורש שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין, ולכן ה' בראו במידת הרחמים. כבר אמרו חז"ל שאין הקב"ה מדקדק עם הבריות מעבר לכוחם והבנתם - (שמות רבה לד, א): "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ואינו מבקש אלא לפי כוחן". 

עוד אמרו חז"ל (בבא בתרא, דף טז, עמוד ב): "שאין אדם נתפס בשעת צערו". כלומר אין שופטים אדם בשעת צער וכעס, כי אין מחשבתו צלולה. גם בהלכה אנו מוצאים שאין דומה מי שחוטא לתיאבון למי שחוטא להכעיס. ה' מבין את בריותיו ונוהג עם כל אדם לפי דרכו ויכולתו באופן האישי ביותר. 

לחשוב את ה' לרחוק מליבנו היא עצת היצר הרע, שנועדה להרחיק אותנו מה' ולהכשיל אותנו בכעס ושנאה. הנביא אומר(שמואל א', פרק טז, ז): "כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב". זה אומר ש-ה' רואה אותנו מבפנים, עמוק בתוך הלב, ולא רק מבחוץ.

כפי שראית, חז"ל כתבו בפירוש: "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ואינו מבקש אלא לפי כוחם".

ה' אינו שופט אותך יותר מהיכולת שלך, ולא מצפה ממך להיות ברגע זה גדול הדור. העיקר שאתה מתקדם ואתה בעלייה, ועל זה צריכה להיות השמחה שלך בחיים. אלוקים מבין אותך ויודע בדיוק מה כוחות הנפש שלך, ומה אתה מסוגל ולא מסוגל עכשיו לעשות.

זה גם לא נורא להתחרט - הבושה שלך על החטאים מסייעת גם היא בכפרה על אותם חטאים. ה' אינו אוהב את גבהי הלב (הגאוותנים), אך אוהב מאוד את רכי הלב, השפלים והענוים. לכן ה' קרוב מאוד לבעלי תשובה. 

אך אל תיתן לאשמה שלך לגרום לך להפסיק לאהוב את עצמך ואת ההתקדמות האדירה שלך עד היום. חשוב לעצמך, אם לא היית שומר תורה ומצוות, מה היית עושה כיום...? כעת הבט בכמה מצוות אתה זוכה כיום, כמה פעמים זכית להיות גיבור ולשמור את עצמך מחטא, ואיזה צדיק אתה בהשוואה למה שהיית אמור להיות ללא תורה.

גם אם אתה מוצא את עצמך נופל שוב ושוב באותה עבירה ואינך מצליח להתחמק מהיצר הרע - אפילו במקרה כזה יש לך תקנה, ומוטל עליך בינתיים רק להפחית.

כפי שנאמר בכתבה "אל תתייאש", היצר בא בקלות, אבל כל פעם שאתה מחזיק את עצמך - זו גבורה אמיתית, ומעשה שמעל לטבע. אז יש עבירה שאתה נופל בה, נסה לקבל על עצמך להחזיק מעמד פעם אחת מכל כמה פעמים, או כמה ימים בשבוע שתשמור על עצמך שמירה מעולה, ותתקדם משם - בקצב שלך. העיקר שלא תיכנס לחרדות. האשמה תפחת ככל שתרגיש יותר שליטה עצמית בחייך, והעיקר שאתה מתקדם. תתחיל בקטן, ותתקדם בקצב שלך. כדי שבכל ראש שנה תביט לאחור ותמצא שאתה אדם טוב וצדיק יותר ממה שהיית בשנה הקודמת.

  אך לעולם אל תיתן ליצר הרע להביס אותך במחשבות שקריות. ה' אוהב אותך מאוד, ולא מוותר עליך לרגע.

אל תשכח שעל התורה הקדושה נאמר "דרכיה דרכי נועם - וכל נתיבותיה שלום". התורה אשר לימדה "ואהבת לרעך כמוך", "לפני עיוור לא תיתן מכשול", "לא תלך רכיל בעמך", "לא תחמוד", "ואהבתם את הגר", וכו' וכו'. כיצד ניתן לחשוד בקב"ה שהוא אינו מוסרי? והרי כל המוסר והרחמים שלך מגיעים אך ורק ממנו יתברך.

הבה נשאל כל אדם: מי הוא אשר נתן לך את כל הרחמים שיש לך על עצמך ועל אחרים? הרי ישנם בעולמנו אנשים אכזרים שאין להם רחמים על אחרים. גם לבעלי חיים אין רחמים על בני מינם (חתול לא חש רחמים על חתול שנדרס על הכביש). רחמים הם משהו מיוחד שניתן בלב האדם מאת אלוקים - הוא אבי כל הרחמים, וכל הרחמים מגיעים רק ממנו יתברך, וליהודים נתן רחמים מרובים! הוא הנקרא בלשון חז"ל בשם "רחמנא", המרחם, ובתורה נאמר עליו "ארך אפים ורב חסד". אף עמו ישראל נקראים "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים".

מכאן עלינו ללמוד שהוא יתברך ודאי הרבה יותר רחמן מאיתנו, שהרי הוא מקור כל הרחמים, ורק בזכותו אנו מסוגלים לרחם. 

כל אכזריות או קושי לב שעשוי אדם לייחס חלילה לבורא - נובע רק מחוסר ידיעה על מעשיו, כי העולם הזה נסתר ולא מובן, חלק קטן מגלגולים רבים שאת תחילתם ואת סופם איננו יודעים. כשנגיע לעולם הבא, לעולם הנשמות, ונראה את העולם האמיתי, נבין שהוא יתברך אכן רחום וחנון יותר מכל אדם, ויותר מכל מה שיכולנו לשער.

   עלינו להאמין שהקב"ה שהוא רחום וחנון, אשר נתן לנו את היכולת לרחם, הוא ודאי יודע כל מה שאנו יודעים, ומבין כל מה שאנו מבינים, והוא מרחם יותר ממה שאנו מרחמים, כי הוא אבי כל הרחמים, ורק ממנו כל הרחמים שלנו מגיעים. ואם בכל זאת פעל בעולמו כפי שפעל, עלינו לבטוח שזו היתה הברירה היחידה, ולא לשכוח לרגע שהעולם הזה הוא זמני, והיעד האמיתי של הנשמות היא העולם הבא.

אנשים רבים בעולם הזה דומים לילדים קטנים שרוצים עוד ועוד סוכריות וממתקים, וגם אם יסבירו להם שהסוכר הורס את השיניים ומזיק לבריאות, ויוצר תאווה לאוכל וגורם להשמנה, הילדים לא יקשיבו לכל ההסברים המלומדים הללו, כי אם ימשיכו לדרוש ממתקים ויבכו כאשר יוגבלו. גם אנו בעולם הזה דומים לאותם ילדים אשר דורשים חומריות, ולא מבינים שיום אחד נביט על הדברים אחרת מן העולם הבא, בתור נשמות, ואז נראה את גודל טעויותינו. הקב"ה מתנהג איתנו בצורה הטובה ביותר בשבילנו, גם אם לעיתים נראה לנו כאילו הוא לא מתחשב בנו, הרי הוא נוהג כאב אוהב כלפי ילדיו, וכמו כל אב אוהב, הוא עושה את הטוב ביותר עבור ילדיו גם כשאינם מבינים זאת.

אני כאן בכל שאלה שתהיה לך.

בברכה,

דניאל בלס