איך אפשר ליצור ריגושים בחיי היום יום?

בס"ד

שלום וברכה,

אנו צריכים לאכול ולשתות בכל יום, פעם אחר פעם. אך האם נולד האדם שאמר שפעולה זו משעממת אותו והפסיק לאכול או לנשום?

השגרה היא שמאפשרת את חיינו, ומוטל עלינו ליצור את השגרה הטובה ביותר שיכולה להיות: שלוש תפילות ביום, שיעורי תורה קבועים, מתן צדקה, כיבוד הורים ועוד. הם שמרוממים את חיינו. כשם שצריך לאכול ולשתות בכל יום, כך צריך למלא את הסוללה הרוחנית שלנו בכל יום על ידי שיעורי תורה.

אנשים שמחפשים ריגושים ושינויים הם לרוב אנשים שצמאים לרוחניות, נשמתם זועקת לחיבור וקשר עם הבורא יתברך. אנשים אלה משתמשים במרדף אחרי הנאות וטיולים ותאוות כדי להסיח דעתם מהצמא הרוחנית שהם חשים. אך תמיד שבים לבסוף לאותה תחושת ריקנות ("שיגרה" בלשונם), אשר דורשת מהם לחפש הבלים חדשים לרדוף אחריהם.

אולם מי שזוכה לשגרה תורנית, לחיים של מצוות ותפילות וחיבור רוחני יום-יומי לקב"ה, אינו מתלונן כי הוא זוכה לשובע.

עם זאת, איני פוסל את דבריה לגמרי משתי סיבות:

1. אנו אמורים כל חיינו להתקדם ברוחניות. הנשמה זועקת לרוחניות, וצריכה בכל שנה להתקדם ולהתחזק בקיום המצוות. כאשר אדם ניצב במקום ללא שינוי הוא חש חוסר סיפוק. ולכן תחושה זו הנה טובה כדי לאותת לנו לשוב בתשובה ולעשות צעדים נוספים כדי להתחזק להתקדם לבורא עולם.

2. אין שום דבר פסול בטיולים ונופשים מידי פעם בפעם כדי "לנשום", במטרה לחדש את כוחותינו לעבודת הבורא. רק לא צריך להפוך את החומריות לעיקר בחיים. עלינו לזכור שההנאות השונות הם רק אמצעי לחדש את כוחותינו למען נשקיע במטרה החשובה ביותר, התורה והמצוות.

3. אין ספק הבורא ברא עולם נפלא מלא הנאות ודברים מרתקים ומעניינים - מראות טעמים וריחות - אשר נועדו לשמחתנו בעבודתו. על כן אנו מברכים על כל אכילה ושתייה, ואפילו על ברקים ורעמים וקשת בענן וראיית בעלי חיים שונים. כל אלה יכולים להיות אמצעי להתחברות לבורא, מתוך הכרה בטובו כלפינו, מתוך התפעלות מחכמתו הרבה. כך שגם הנאות שונות יכולות להיות אמצעי להתחזקות רוחנית.

ולעצם השאלה - טיולים וכדו' ראוי לתכנן מראש בתור פרקי זמן שבהם יוצאים "להתרגש" ובעיקר לחדש את כוחותינו הנפשיים. ובנוגע לדברים אחרים, עלינו להמתין ל"ריגושים" ומראות יפים ומעניינים שהקב"ה מזמן לנו בחיינו, ולנצל הזדמנויות אלה להתבונן בהם כדי לברך ולהודות לו על יופי הבריאה.

בברכה,

דניאל בלס