ענווה

שלום וברכה

ברור שמצב זה בא לאחר עבודה רבה ומאומצת של שנים של עבודת המידות, ולעובד על אמונה בה´, לדעת שכל הבזיונות באים מגזירת שמיים וכדברי דוד המלך עליו השלום
(י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה כֹּה יְקַלֵּל כִּי יְהֹוָה אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן:
(יא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כָּל עֲבָדָיו הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי וְאַף כִּי עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ יְהֹוָה:  

דבר זה אינו בא בקלות.

ואעתיק את דברי הרמב"ם על מסכת אבות פרק ד´
(ד) ר´ לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה - כבר ביארנו וזכרנו בפרקים הקודמים שהענוה היא ממעלות המדות והיא ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח ואין לה שם אחר רק ענוה, ולגאוה יש שמות רבים בלשון עברי גבה לב, עינים רמות, וגאה, ורם, ומשמות החכמים ז"ל רוח גבוה וגסות הרוח ומתגאה. וכנגדן שפלות הרוח, וכבר ביארנו בפרק הרביעי שאדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים על צד הסייג אבל במדה הזאת לבדה בין שאר המדות ר"ל בגאוה לגודל חסרון זאת המדה אצל החסידים ודעתם בנזקה רחקו ממנה עד הקצה האחרון ונטו אל השפלות הרוח לגמרי עד שלא ישאירו בנפשם מקום לגאוה כלל,

והנה ראיתי בספר מספרי המדות שנשאל לאחד מן החשובים החסידים ונאמר לו איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל ימיך, אמר יום שהייתי הולך בספינה והיה מקומי בפחות שבמקום הספינה בין חבילות הבגדים, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, ואני הייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין ואהי נקל בעיניו ונבזה שהייתי שפל בעיניו מאד עד שגלה ערותו והשתין עלי ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר ממני כחי ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני ביזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו, ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח עד שיתרחק מן הגאוה:

ראי שם בהרחבה את דברי הרמב"ם בביאור מידת הענווה.

בהצלחה בעבודת  הבורא ובעבודת המידות - בנימין שמואלי