מה המקור לאיסור שמיעת שירים בספירת העומר?

לכבוד השואלת, 

כפי שהבנתי, ענין מנהגי אבילות בזמן אבלות ממש, עושים תיקונים גדולים בשמים על ידי שאדם בעולם הזה נמנע מאיזשהו הנאה - אפילו קטנה. במצב של אבילות ממש, רח"ל, מנהגים אלו הם ענין של "גמילות חסד" עם הנפטר - כי על ידי שהקרוב שבעולם הזה "סובל" ממניעת הנאותיו הרגילות, בזה מתכפר חלק בשביל נשמת הנפטר, ובזה מסייע לו הקרוב להקל על תיקונו. 

בנוגע למנהגי אבלות בימי הספירה, עיקר הכונה היא תיקון המידות כדי לעשות הכנה לקראת קבלת התורה בשבועות. על ידי ש"סובלים" ממניעת ההנאות הרגילות, בזה מתקנים את המידות שנמשכים בטבעם להנאות, ומכינים אותם לקראת קבלת רצון השם בכל תחום מחיינו. ותיקון זה נעשה אפילו כאשר נמנעים מן ההנאה הכי קטנה שבעולם הזה, כגון שלא להסתפר, שלא לרקוד, וכו'. 

בנוגע לשמיעת מוזיקה, החלק ההנאה להימנע ממנו שקבלו עליהם קהילות ישראל היינו שמיעת כלי ניגון דוקא - וזה דומיא למה שנזכר בשולחן ערוך לגבי זכר לחורבן. אבל אין האיסור משום זכר לחורבן המקור למנהג, אלא, ככל הנראה,  המנהג התפתח כשלעצמו בנוגע לספירת העומר. 

[ומה שלא נהגו להזהר בזה כל השנה בנוגע לחיוב של זכר לחורבן, הוא משום שיש בזה דעות שונות שכבר הובאו בתוך ההלכה, שיש אומרים שכל הגזירה היתה רק למי שרגיל לשמוע כלי נגינה ודקא בזמן של משתה יין (סימן תק"ס סעיף ג' ברמ"א).]

 ונמצא שאין ענין איסור שמיעת ניגון בימי הספירה צריכה להיות נזכר בשולחן ערוך, וכמו שלא נזכר כל מנהגי אבלות בשולחן ערוך, אלא הם מנהגים שקבלו עליהם ישראל. לגבי אבלות ממש, מקורם מצד מצות גמילות חסד, שיכול להעשות גם עם המתים (תלמוד ירושלמי, פאה); ולגבי ימי הספירה מקורם בענין תיקון המידות כהכנה לקבלת התורה. 

ועל כל פנים, בנוגע להלכה למעשה, מנהג שקבלו עליהם כל ישראל מחייב, וכמבואר בתלמוד בבלי פסחים (נ:-נא.).

בברכה,

רב נחום