ונשמרתם מאוד לנפשותיכם

שלום וברכה

אעציק לך את דברי אחד הפוסקים שסידר את הדברים היטיב בעניין זה.

שו"ת יד אפרים סימן יד 

שמירה על החיים והבריאות בהלכה 

א. הגדר של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"
ברכות (ל"ב ב') "מעשה בחסיד, שהיה מתפלל בדרך, בא שר ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום וכו', אמר לו השר, והלא כתוב בתורתכם (דברים ד' ט' - ט"ו): רק השמר לך ושמור נפשך, וכתוב: ונשמרתם מאד לנפשותיכם, למה לא החזרת לי שלום, אלו הייתי חותך ראשך, מי היה תובע את דמך מידי?"זהו המקור היחידי בגמרא המביאה פסוקים הללו, בדבר שמירת החיים.
אמנם במס' אבות (פ"ג) מביאה המשנה פסוקים אלו כאזהרה נגד שכחת התורה, "כל השוכח דבר אחד ממשנתו חייב, שנאמר, רק השמר לך וכו' ונשמרתם מאד לנפשותיכם". וכבר עמד על כך המהרש"א כאן, וכותב "האי קרא בשכחת התורה קמיירי כמ"ש באבות וכו'. ולא איירי הני קראי כלל בשמירת נפש אדם מסכנה וכו'". כן יש להעיר ממנחות (צ"ט ב') "כל השוכח דבר אחד מלמודו עובר בלאו, שנאמר: השמר לך ושמור נפשך מאד".
אמנם, בראשונים ובשו"ע מביאים פסוקים הללו רק בדבר חובת שמירה על החיים, עיין רמב"ם הל' רוצח ושמיה"נ (פרק י"א) על החובה להרחיק כל נזק וכותב: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מ"ע להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה שנ': השמר לך ושמור נפשך" (פי"א ה"ג), פסוק זה מובא גם בחו"מ (סימן תכ"ז - ס"ח) ובסעיף ט' "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות" ובסמ"ע (סקי"ב) מדכתיב, השמר לך ושמור נפשך מאד, ועיין ר"ן שבועות (פ"ג כ"ה - א') בנשבע שלא לאכול ז' ימים, כתב "דהוה ליה נשבע לעבור על דברי תורה מהקרא: השמר לך ושמור נפשך".
ועיין תשו' נוב"ת (יו"ד ס"י) שאוסר ללכת ליערות לצוד חיות, כי בכך מביאים עצמם לידי סכנת נפשות "ורחמנא אמר ונשמרתם מאד לנפשותיכם". (וכבר העירו על הנוב"י מע"ז (י"ח ב'): ובדרך חטאים לא עמד, זה שלא עמד בקנגיון וברש"י "צידת חיות ע"י כלבים" הרי שגם מצד הדין יש איסור בכך. והגאון רבי אהרן לוין זצ"ל באחד מספריו הביא ראיה להנוב"י מסנהדרין (צ"ח א') "יומא חד נפק לשכור בזאי" ולפי הערוך "כלומר לצוד חיות ועופות" הרי שאין איסור בכך מצד הדין).
כן בתשו' הואיל משה (סימן ט"ז) מביא שמרן הגה"ק מצאנז בעל דברי חיים, לעת זקנתו היה חולה ולפי פקודת הרופאים, אסור היה לו לאכול הכזית מרור בליל הסדר, לקח הצדיק כזית מרור לידו וברך בשם ומלכות: אשר קדשנו במצותיו וציונו ונשמרתם מאד לנפשותיכם והחזיר את המרור על השולחן.
פסוק זה לחובת שמירת הנפש, מובא עוד פעם בש"ס בקשר למקלל עצמו, עיין משנה שבועות (ל"ה א') "המקלל עצמו עובר בל"ת" ובגמרא (ל"ו א') "דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד", מכאן דגם קללה היא פגיעה בנפש. כן יש להעיר ממגילה (ט"ו א') "אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך" ובשבת (ק"ח א') בהענין של רב ושמואל וקרנא, ובגיטין (ז' א') "הדבר יצא מפי ר"א וכו'" ובמו"ק (י"ח א') "כשגגה היוצאת מלפני השליט וכו'" ובגיטין (ל"ה א') בהאי אלמנה ועוד.
להלכה מובא דין זה בטור חו"מ (ס"י כ"ז) "אפילו המקלל עצמו חייב, שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד" ובשו"ע (כ"ז ס"א) "המקלל אחד מישראל, אפילו מקלל עצמו לוקה". והנה בברכי יוסף הביא קושיית הריטב"א, דלמה ילקה על קללת עצמו מהפסוק השמר לך, הא מפסוק זה לומדים הרבה אזהרות על סכנה, והוא לאו שבכללות? ומתרץ הברכ"י "כיון שכל האזהרות מפסוק זה, הן מענין אחד, לשמור עצמו מכל סכנה, ע"כ לא הוי לאו שבכללות, אלא כמו, לא תאכלו על הדם, שנדרש להרבה ענינים".
ויש לשאול, הלא מהפסוק: השמר לך וכו' לומדים, חוץ משמירת הנפש, גם איסור לשכחת התורה כנ"ל, והוה ממש לאו שבכללות, שלומדים ממנו ענינים נפרדים ולמה לוקין? עלינו איפוא, לבוא לידי מסקנא שלהלכה ולמעשה משמעות הפסוקים הללו באים ללמד, רק על חובת שמירת הנפש, כדעת הראשונים והשו"ע, משום כך לא הוה לאו שבכללות ושפיר לוקין.
ואולם מותר לומר, שהפסוקים השמר לך וכו' ונשמרתם הם בבחינת "הלכה עוקבת המקרא" (סוטה ט"ז א' ורש"י שם) ולפי נוסח הירושלמי קידושין (פ"א ה"ב) "הלכה עוקפת למקרא".
לדעת התוס' שבועות שם (ד"ה ישמור), לא רק סכנת נפש, אלא גם איסור חבלה בעצמו, יש ללמוד מהפסוקים הנ"ל מרק השמר לך או מונשמרתם מאד לנפשותיכם עיין שם בתוס'..

בהצלחה,

בנימין שמואלי