לגבי הגיון במעמד האשה שהוא פחות משל האיש

בס"ד

שלום וברכה,

אין נשים יותר מאושרות מנשים שבעליהן שומרים תורה ומצוות. ההלכה מצווה כל בעל לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו! נא לראות עוד בתשובתי:

https://www.hidabroot.org/question/222421

ובהרצאתו של הרב זמיר כהן על מעמד האישה ביהדות:

https://www.hidabroot.org/video/60793

האנשים שמצטטים ציטוטים אלה מחפשים אותם בנרות במטרה להסית נגד היהדות. מדובר בסילוף של הרמב"ם, וכידוע חצי אמת גרועה יותר מן השקר.

המסיתים נוהגים בדרך קבע לצטט חצאי ציטוטים, כדי ליצור רושם שלילי למקורות. אז נתחיל בהצגת הציטוט המלא של הרמב"ם (הלכות אישות, פרק יג, יא):
"כל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כדי שיבואו הם לה,שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים סה)."
 
הרמב"ם כותב בפירוש שהאשה איננה חלילה בבית סוהר שלא תוכל לצאת ולבוא בו, ואף ראוי לכל אשה לצאת לבקר את בני משפחתה, ללכת לחתונות וסעודות מצווה, לגמול חסדים וללכת אל חברותיה וקרובותיה. ועם זאת ממליץ הרמב"ם עצה שאשה שלא תצא יותר מידי פעמים לטייל, אלא רק לצורך, של פעם או פעמיים בחודש. וכאן חשוב להבין את כוונתו. 

קודם כל, מדובר רק בהנהגה שהציע הרמב"ם. כי אם היה מדובר באיסור מן התורה, הלשון היתה אחרת. הלכות נכתבות בלשון "אסור", ואילו כאן הלשון היא כללית מאוד: "יש לה לצאת ולילך... גנאי הוא... ויש לבעל"). כך שהדבר תלוי במנהג המקום, ואינו איסור תורה. 
וההוכחה, שהשולחן ערוך לא הביא הלכה זו בשם הרמב"ם, אלא כתב בלשון כללית (אה"ע סימן עג, סעיף א): "ואשה לא תרגיל עצמה לצאת הרבה שאין יופי לאשה אלא לישב בזוויות ביתה"
 
שנית, דברים אלה נכתבו כידוע על ידי הרמב"ם שחי בארץ מצרים, וכתב על פי התרבות הנהוגה בארץ מצרים בימיו. עלינו לזכור שבעבר לא היו ערים מתועשות, ולא תחבורה מפותחת, ולא מנורות בלילה. אנשים היו יכולים ללכת מרחק רב מבית לבית, ולעבור בשדות ופרדסים. 
לכן אשה שהיתה מטיילת לבדה ברחובות היתה מצויה בסכנה, במיוחד בלילה.  ולכן היה בכך גנאי לאשה כשרה לטייל לבדה, כי מלבד הסכנה, גם היה יוצא לה שם של אשה פרוצה שמוכרת את גופה. 
מנהגן של נשים כשרות היה לשבת רוב הזמן בתוך בתיהן, ולא לצאת לטייל סתם. וגם כאשר היו צריכות לצאת ממקום למקום, היו יוצאות עם חברות נוספות או בנות משפחה, וכמובן באור יום. על כן דבריו של הרמב"ם לא נאמרו על תקופתנו ועל תרבותנו.
מכאן שהמסיתים השתמשו באנכרוניזם כדי להציג את דברי הרמב"ם באופן שלילי. אך אילו היו חיים בזמנו ומקומו, ללא ספק היו נוהגים עם בנותיהם ונשותיהם באותה הדרך. לא ניתן להוציא מקור מהקשרו ההיסטורי מבלי לראות את המסגרת ומכלול הפרטים שבו הוא נאמר.
 
מאחר שהמנהג תלוי בזמן ותרבות המקום (ומה נחשב צנוע או מסוכן לנשים), הרי שהלכה זו אינה נהוגה בדורנו כפי שביאר רבי יעקב ריישר (שו"ת שבות יעקב, חלק ב', סימן קב):
"והנה לא מצינו כיום כלות הנוהגות לא לצאת מביתן עד שבת, ועל כרחך צריך לומר שנשתנו הטבעים, ומושג הכבוד תלוי בכל דור ודור לפי הנהוג והמקובל".
 
למעשה הרמב"ם עצמו ביאר את כוונתו, והסביר שהדבר תלוי במנהג המקום (הלכות אישות פרק כה, ד):
"דבר ידוע הוא שאין דין זה אלא באותן המקומות שהיה מנהג הנשים שם להלך בשוק ופניהן גלויות, והכול יודעין אותן ואומרין זו היא בתו של פלוני וזו היא אחותו של פלוני, כמו ערי אדום בזמן הזה.  אבל מקומות שאין דרך הבנות שם לצאת לשוק כלל, ואם תצא הבת למרחץ בנשף, תצא מתנכרה ולא יראה אותה אדם חוץ מקרובותיה--הרי זה טוען אף במומין שבגלוי:  והוא שלא היה שם מרחץ, או שלא הייתה לו קרובה לבדוק בה".
  
ערי אדום הם ארצות אירופה. כפי שאנו רואים, הרמב"ם עצמו חילק בין המקומות שנשים נוהגות לטייל ברחובות לבין מקומות שהדבר היה מעיד על פריצות. כך שמנהג זה לא נאמר לכל מקום ולכל זמן.

בברכה,

דניאל בלס