למה הקב"ה נתן לנו "משא כבד" של מצוות?

לכבוד השואלת, 

סליחה על האיחור בתשובה. 

אין הדבר אמור להתקיים בעל כרחך, אלא אילו לא היו זמני גלות לישראל, היו מלמדים אותך מגיל צעיר מהו החשיבות שבמצוות עד שמימילא היית רוצה לקיים אותם. 

ומובא בחז"ל,שבעצם שאלו כבר את כל נשמה אם רצונם לקבל את המצוות, וכבר ענתה הנשמה כן.

והסבר הדבר, כי באמת הקב"ה רק רוצה לטובתינו. ואינו רוצה להכביד עלינו, והוא יתברך רוצה לתת לנו הטובה הכי גדולה שיכולה להיות, שזהו להיות ביחס ישיר איתו. 

והיחס הכי קרוב הוא בדוגמת איש ואשה; אמנם, יחס זה הכי קרוב שיכול להיות, זהו רק כאשר ב' בני הזוג "נותנים" אחד לשני. ולא כאשר אחד מהם "לוקח" לעצמו. 

והנה יש כאן בעייה: כי השם יכול לתת לנו; אבל האיך נוכל לתת להשם?!! הרי יש לו הכל!

ולכן נתן לנו הקב"ה מצוות; וכמו שהוא אומר לנו מה שחשוב בשבילו. וכאשר אנו מקיימים אותם, נחשב הדבר שאנו עושים את זה "בשבילו" (כי כך הוא רצונו), ונמצא שעל ידי זה הוא יכול להמשיך לתת לנו ואנו עכשיו יכולים "לתת" לו. ואז יכול להיות יחס שלם של נתינה בינינו לבין הקב"ה - שזה נותן לנו את האפשרות ליהנות מן ההנאה והטובה הכי גדולה בעולם אשר כולל את ההנאות שישנם.

וברור שכל אחד רוצה את זה.

הרי שאין כוונת המצוות אמור להיות כ"משא כבד" על האדם, אלא להיפך, הכוונה שירגיש האדם רצון ו"כיף" לקיים אותם - כמו שבן זוג האחד רוצה לעשות את רצון בין זוג השני לגדול  הקירבה שמרגישים ביניהם. 

בברכה,

רב נחום