כמה גאווה אדם צריך?

שלום וברכה

אעתיק קצת מדברי קודש של רבינו בעל הקדושת לוי דברים פרשת עקב 

עתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה (י, יב). הכלל, האדם צריך להיות עניו בכל דרכיו ובכל מעשיו, ושמא תאמר בעבדות ה' גם כן יהיה עניו, חס ושלום לומר כן, אדרבה האדם צריך לומר מעשי שאני עושה מצות ה' חשוב אצל הבורא יתברך, והשם יתברך כביכול יש לו תענוג מן המצות שלי שאני עושה, כי אם חס ושלום האדם יהיה עניו במצות ה', ויאמר מה מעשי חשובים אל ה', זה הוא כפירה, אדרבה במצות ה' צריך האדם להיות לו לאמר, מעשי שאני עושה רצון ה' הם חשובים בעיני הבורא, ויש לו תענוג להשם יתברך ממעשי שאני עושה את מצותיו יתברך. 

וזו רמזו רבותינו ז"ל (סוטה ה, א) שמתא מאן דאית ביה, שמתא מאן דלית ביה שמיני שבשמינית, כי עולם התענוג הוא מדה שמינית כידוע, דהיינו שהבורא יתברך יש לו תענוג ממצות בני ישראל, והאדם צריך להיות לו תענוג מה שעושה נחת רוח להבורא יתברך גם כן, והוא מדבק עצמו במדה שמינית שהוא עולם התענוג, זהו שמיני שבשמינית, שיש לו תענוג ממה שהבורא יתברך יש לו תענוג ממצות איש ישראל שעושה לפניו. כידוע מאמר רבותינו ז"ל (זוה"ק ח"ג ז, ב) 'ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים', פרנסה הוא תענוג, כלומר שהשם יתברך יש לו תענוג ממצות ישראל. 

וזהו 'ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה', מ"ה היינו מדת הענוה, כמאמר רבותינו ז"ל (חולין פט, א) לא כאברהם כו' אלא כמשה שאמר 'ונחנו מה' (שמות טז, ז), וזהו 'מה' דהיינו מדת הענוה, ה' אלהיך שואל מעמך, 'כי אם ליראה' כו' כלומר במדה שיהיה לך יראת ה' אסור להיות לך מדת ענוה, לאמר חס ושלום מה מעשי חשוב אצל השם יתברך להיות לי יראת ה' לעשות מצותיו, זה אסור לומר, אדרבה כו' כנ"ל: 

ובהרחבה 

קדושת לוי קדושות לפורים קדושה שלישית 

אמרו חכמינו ז"ל (שם) שמינית שבשמינית צריך להיות גאוה. ועיין בעין יעקב דף כז, עיין שם. 

והנראה, כי עיקר בריאת העולם 'עבור לשעשע באיומתו', כי כשאדם מתפלל ולומד ועובד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו בתורה ובמצות, אזי יש להקב"ה שמחה גדולה מזו. כמו שאמרו חכמינו ז"ל במסכת זבחים (מו, ב) 'לשם ששה דברים הזבח נזבח', ואמרו 'לשם ריח', 'לשם ניחוח', ופירש רש"י (ד"ה הנחת) שנחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו. ובזה עיקר עבודתינו, לתת נחת רוח להבורא ברוך הוא ליוצרינו ולבוראינו בעבודתינו תמה, ובכל הדבורים אנחנו ממשיכין שפע רב בכל הברואים והיצורים והנעשים. וכשיעלה זה במחשבת לבב איש, אזי יתלהב לבבו בקרבו, וככה יגיד במחשבתו: איש אשר נוצר מטיפה סרוחה ואחריתו רמה ותולעה יעלה ככה למעלה על ידי מעשיו הנעימים, ויעשה פרי במעשיו שיוכל לשמח בו הבורא ברוך הוא אשר הוא קדוש ומשרתיו קדושים, ויבא שפע רב בכל העולמות ובכל המלאכים ובכל הנשמות, והאל הקדוש ישמח בו. 

וזה הוא פירוש הפסוק (ישעיה סא, י) שוש אשיש בה', כלומר שאדם שמח במה שמביא להקב"ה שמחה במעשיו. וזה הפירוש 'שוש', כלומר שאנכי שש ושמח, במה שאני אשיש בה', שאני גורם ש'אשיש' שאני מביא שמחה בהבורא ברוך הוא כביכול אני מביא שמחה. ואדמו"ר בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בעריש זלה"ה אמר גם כן בזה הסגנון על זה הפסוק שוש אשיש בה', שאני שש מה שאני משמח במצות הבורא ברוך הוא. אמנם דברינו, שאני שש מה שאני גורם שמחה בהבורא ברוך הוא. 

וזה חיוב על כל אדם, שיהיה לו שמחה במה שהאל הקדוש משמח בו ומשעשע בעבודתו. והנה אם אדם יהיה עניו ויאמר מה אני ומה חיי שאגרום שמחה להבורא ברוך הוא, אזי יבין בלבבו ויאמר בלבבו: באמת הוא אחת מחסדי ה' ומנפלאותיו הבורא ברוך הוא שאדם קרוץ מחומר יגרום שמחה ותענוג וחדוה באלהי האלהים ואדוני האדונים אשר הוא גבוה על כל גבוהים ורם על כל רמים, כמו שאמר המשורר (תהלים קד, לא) 'ישמח ה' במעשיו', ובמעשיו הוא עולם העשיה עולם התחתון, הוא עושה נחת רוח להבורא ברוך הוא, מחמת שיש להאל ברוך הוא נחת רוח מבני אדם אשר המה מזרע ישראל עבדו, מגודל השעשועים הוא מביא שפע לכל הנבראים והיצורים והנעשים. וכן כתב הפייטן (חזרת הש"ץ שחרית יום ב' דר"ה) 'הציב וירה אבן פינתו עבור לשעשע באיומתו'. 

וזה הוא עיקר עבודת האדם, עבור לעשות נחת רוח להבורא ברוך הוא. אמנם אם מתייאש את עצמו ואומר שאין להקב"ה נחת רוח במעשיו, הגם שיהיה סובר שהוא עניו ושפל ברך, אם מתייאש את עצמו ואומר שאין להקב"ה נחת רוח בתחתונים, אין זה נקרא עניו ושפל ברך, אדרבה הוא נוטה קצת למינות, ואין זה עניו ושפל ברך העולה על לב בני האדם כי אין נחת רוח להקב"ה מהעושין רצונו. רק זה הדרך שאדם מתענג בעת אשר לומד ומקיים מצותיו, ועיקר הנחת רוח של בני ישראל בעת עסקם בתורה ובקיום מצותיו, עבור שחושבים בלבבם שהאלהי האלהים ואדוני האדונים יש לו נחת רוח כביכול ושמח במעשינו הטובים. וכן אמר אדומו"ר בוצינא קדישא מהו' דוב בעריש זלה"ה שהקב"ה שמח במעשינו ובמצותינו ובתורתינו, כמאמר הכתוב (משלי י, א) 'בן חכם ישמח אב', ואנחנו נקראים בנים למקום (דברים יד, א; אבות פ"ג משנה יד). ואמר אדומו"ר שזה פירוש המוזכר כמה פעמים (זוה"ק ח"ג ז, ב) 'ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים', כי פרנסה הוא לשון תענוג. 

ונמצא שכל אדם צריך להיות עניו ושפל ברך בכל דבר. אפס, בזה שיש לאדם תענוג במה שהקב"ה שמח במצותיו ובתורתו, לדבר הזה אין להאדם להיות שפל ברך לאמר מה אני שאשמח להבורא ברוך הוא, כי כן רצון המאציל העליון שיהיה שמח בזה שישראל עושין מצות, כמאמר הכתוב (ישעיה מט, ג) 'ישראל אשר בך אתפאר', וכביכול שמתפאר בישראל ושמח בהם, וזה מרוב חסדו ורחמיו של הבורא ברוך הוא, וכמו שאמר הפייט 'אשר אימתך' כו' 'ורצית שבח מגלומי גוש כו' מחסרי דעת והוא תהילתך'. נמצא צריך תענוג מתענוג שמחה משמחה, דהיינו שיהיה לו שמחה במה שיש להבורא ברוך הוא שמחה ממעשיו כביכול, ובזה אין להאדם להיות עניו ושפל ברך לאמר מה אני שאשמח להבורא ברוך הוא, רק הוא יבטח בה' ברוב חסדו וברוב רחמנותו שהוא שמח במעשיו התחתונים. וכשאדם יהיה לו תענוג מתענוג ושמחה משמחת הבורא ברוך הוא, יתלהב לבבו בקרבו וישמח ויעלוז ויעבוד את האל הטוב בשמחה ובטוב לבב. 

והנה ידוע שעולם העונג נקרא מדה שמינית, כמו שכתוב בספר יצירה (פ"ב מתני' ז) 'אין למעלה מעונג'. כי כן בינה 'אם הבנים' נקרא עולם העונג, ובינה נקרא 'למנצח על השמינית' (תהילים יב, א), מדה השמינית, ונקראת 'אם הבנים שמחה'. ונמצא צריך להיות שבני ישראל צריך להיות להם שמחה משמחה ותענוג מתענוג, דהיינו שיהיה (לו) [להם] שמחה במה שהקב"ה שמח במעשיהם הטובים של ישראל. וכבר כתבתי שמדה השמינית נקראת 'אם הבנים שמחה', מדת העונג בסוד 'ונהר יוצא מעדן' (בראשית ב, י). ונמצא כשיש לו שמחה משמחה ותענוג מתענוג, נקרא 'שמיני שבשמינית'. ובזה אין להיות עניו ושפל ברך ולומר האיך אני שמח ולומר שאני משמח את הבורא ברוך הוא במעשי ובמצותי ואשר לו שרפים וחיות ואופני הקודש ישמח אותו קרוץ מחומר, כי בזה אין להיות עניו ושפל ברך, אדרבה יתענג וישמח במה שהשם יתברך שמח במעשיהם הטובים של ישראל. 

וזהו שאמרו חכמינו ז"ל על מדת הגאוה 'בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא דלית ביה', ואמרו חכמינו ז"ל: כמה, 'שמיני שבשמינית'. כלומר שצריך שלא להיות עניו ושפל ברך במדה 'שמיני שבשמינית', בתענוג שבתענוג, שעולם העונג נקרא מדה שמינית. וידוע שכל המידות המה באדם התחתון, בסוד 'נעשה אדם בצלמינו' (בראשית א, כו), 'ומבשרי אחזה אלוה' (איוב יט, כו), בגין חסד שנקרא אהבה, וגבורה שנקרא התגברות מעשינו הטובים, ותפארת ומדת הנצחון, כמבואר ב'תומר דבורה'. שיהיה לבני ישראל תענוג ושמחה, מתענוג ושמחה שיש לבורא ברוך הוא ממעשינו הטובים, ואל יהיה בזה עניו ושפל ברך ולומר שאין אדם ראוי לכך, רק בשביל בני ישראל נבראו כל העולמות כולן. וזה 'שמיני שבשמינית', כלומר תענוג ושמחה של הבורא ברוך הוא וברוך שמו כמו שמבואר, כי עולם הבינה 'אם הבנים שמחה' אשר היא מדה שמינית מתתא לעילא נקראת 'עולם העונג' כמבואר: 

בהצלחה,

בנימין שמואלי