מהי הסיבה הנכונה לעשות בגללה מצוות ?

בס"ד

שלום וברכה,

קודם כל יש הבדל בין מי שמחפש שינוי חיצוני בעולם, לבין מי שמחפש שינוי פנימי בתוך עצמו.

במבט ראשון אפשר לומר שמדען לומד מדע מאותה סיבה אנוכית שאדם שני משתכר ומהמר להשגת כסף מהיר, אלא שבכל זאת יש הבדל ביניהם. לא כל ההנאות שוות. יש הנאות עלובות וחומרניות ויש הנאות גבוהות וטובות. המדען מחפש לשנות דבר בעצמו - להיות אדם מוכשר יותר ולהבין את העולם טוב יותר, הוא מוותר על תאוות שונות למטרה אינטלקטואלית זו, ולכן רצונו גבוה יותר מהשני שחי רק בכאן ועכשיו. 

עם זאת, השאלה ששאלת היא שאלה נכונה בעומקה. המטרה האמתית של היהדות אינה רק כדי לקבל שכר בגן-עדן או להימנע מעונשי הגיהנום, אלא כדי שנזכה להיות צדיקים. מטרת החיים האמתית היא אהבה לה' ללא תמורה, מה שנקרא בשם "תורה לשמה". אלא שהדרך להגיע אליה היא מתוך שלא לשמה.

אב אכן רוצה שילדו ילמד בבית-ספר - לטובתו האישית, כדי שיגדל להיות איש מוכשר ונבון, לכן יעניש את ילדו אם יברח לרחוב ויכה את חבריו - כי מטרתו לחנכו להיות אדם טוב וחכם. כך להבדיל, הקב"ה נותן שכר ועונש כאשר רצונו הגבוה הוא שהתורה תטהר את לבנו ותהפוך אותנו לאנשים צדיקים וטובים הראויים לקרבתו הנצחית בגן עדן. 

נא לראות את התשובה הבאה:

https://www.hidabroot.org/he/question/132674

לסיכום אעתיק לך את לשונו הזהב של הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק י):

"אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה, כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא; ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן, כדי שאינצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא איכרת מחיי העולם הבא.

אין ראוי לעבוד את ה', על דרך זו:  שהעובד על דרך זו, הוא עובד מיראה; ואינה מעלת הנביאים, ולא מעלת החכמים.  ואין עובד את ה' על דרך זו, אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה--לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה:  אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת; וסוף הטובה לבוא בכלל.

ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאוד, ואין כל חכם זוכה לה.  והיא מעלת אברהם אבינו, שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה.  והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבנו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים ו,ה).  ובזמן שיאהב את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה.

וכיצד היא האהבה הראויה:  הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה רבה, עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד--כאלו חולי האהבה, שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשוכבו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה.  יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, ושוגים בה תמיד, כמו שציוונו, "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו,ה; דברים י,יב; דברים ל,ו).  והוא ששלמה אומר דרך משל, "כי חולת אהבה, אני" (שיר השירים ב,ה); וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה.

אמרו חכמים הראשונים, שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאיקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא; תלמוד לומר, "לאהבה את ה'" (דברים יא,יג; ועוד)--כל שאתם עושים, לא תעשו אלא מאהבה.

ועוד אמרו חכמים, "במצוותיו, חפץ מאוד" (תהילים קיב,א)--"במצוותיו", ולא בשכר מצוותיו.  וכן היו גדולי החכמים מצווים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם בייחוד, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל טובה; אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל כלום--אלא מפני שהוא הרב, ראוי לשמשו:  כלומר, עבדו מאהבה.

כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עדיו פורענות--הרי זה עוסק בה שלא לשמה.  וכל העוסק בה לא ליראה, ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה--הרי זה עוסק בה לשמה.  ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה--שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.

לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט מעט; ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה.

דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו,ה; דברים י,יב; דברים ל,ו):  אלא בדעה שיידעהו.  ועל פי הדעה--על פי האהבה--אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה.

בברכה,

דניאל בלס