האם עדיף שהבעל יפרנס או האשה?

שלום

הויכוח הזה, אם עדיף שהאישה תצא להתעסק בפרנסה, בכדי שיכול הבעל לקבוע כל זמנו ללימוד תורה, או אולי עדיף שהבעל יעסוק במלאכה לצד לימוד התורה, הוא ויכוח שכל צד תוכל לגייס מקורות הלכתיות להעדפת הצד שלה.

מפשטות דברי התורה מבואר כי הבעל הוא זה שעליו מוטלת החובה להתעסק בפרנסה, [אף שיכול הוא לחייב את אשתו שתעסוק בעבודה ביתית כמו טויה ואריגה, וכמבואר במסכת כתובות], ומה צריך יותר מלשון הכתובה הנקראת במעמד רבים בשעת החופה שם כתוב בפירוש "שהחתן מתחייב `לעבוד` ולכבד, לזון ולפרנס את הכלה כהלכות אנשים יהודים, ה`עובדים` ומכבדים וזנים ומפרנסים את נשותיהם באמת", וכך הוא הנוסח שניסחו חז"ל: "איך שהבחור ... בן מוה"ר ... אמר לה להדא בתולתא ... בת מוה"ר ...: "הוי לי לאנתו כדת משה וישראל, ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי ליכי כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא....".

ויצויין דבר נוסף שלמדתי לאחרונה מתורתו של הגה"ק רבי אברהם ווארמאהן מבוטשאטש זצוק"ל בספרו אשל אברהם (סי` תקעג), שהוא נותן טעם לשבח בענין מחילת כל העוונות שמוחלין לחתן ביום כניסתו לחופה, וזה לשונו: "הנושא אשה מכפרין לו, נראה שהוא מצד עשייתו מצוה זו שהיא לשבת יצרה ליישוב העולם, לקומם מוסדי דור ודור, ונפש ישראל כעולם מלא, גם כי דורות דנפשות, וכמו שבחסד ואמת יכופר עוון (משלי טז ו), אם כן בחסד עולם יבנה, ויש לומר הטעם, משום שמקבל על עצמו טירחא דריחים בצווארו לפרנס אשה ובנים, שהוא גם כן בבחינת חסד לפרנס לשאין להם מעצמם כלום, והוי זה גם כן בבחינת חסד ואמת שיש בזה ג"כ צד חסד של אמת כי גדול טיפול גידול בנים בטירחא מכל מה שמצפה לתשלום גמול..., עכ"ל.

וידוע ומפורסם בתלמוד ובספרות חז"ל שגם גדולי החכמים היו בעלי אומנות, כמו שאמרו על רבי יהושע שהיה פחמי, והלל, שהיה מזרע דוד, היה משתכר בזוז אחד להביא מן היער חבילת עצים, ורב כהנא היה מוכר סלים לנשים מחמת עוניו, כמבואר במסכת קידושין (מ א), ויש תחת ידי רשימה ממאות תנאים, כל אחד בדיוק מה היה עיסוקו לפרנסה, לפי היוצא ממה שנאמר עליהם בתלמוד ובמדרשים, וזה ממש מדהים.

וגם על פי חכמת הקבלה הוא כך, עד שאלו המהפכים את הסדר וקובעים כי האשה הוא המפרנסת, מהפכים בזה סדרים עליונים, ואעתיק כאן מלשונו של הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא זי"ע בספר מאמרי אדמו"ר הזקן (תקסג) וז"ל: "בשעת חתונתם נעשה זיווגם למעלה בדו"נ [דכר ונוקבא] העליונה, והוכן להם משם שורש ומקור לכדי פרנסתם בכל ימי חייהם שיחיו אחר חתונתם, אם בעשירות או..., וזהו שאומר החתן `אנא אפלח ואיקור ואיזון`, ולכאו` יפלא, מאין הוא מובטח דבוודאי יפרנסנה וכו`, אך הענין הוא שעכשיו בשעת החופה הוא מקבל מעלמא דדכורא ובידו להשפיע לנוקבא, ולכך אומר אנא אפלח ואיזון בוודאי, שכבר הכנתי כדי פרנסתי לכל ימי חיינו", עכ"ל.

ושורש הדבר מבואר בספרי הקבלה וכפי שבא בספר הקדוש שושן סודות (אות שסז - סוד הכתובה והתוספות) וז"ל: "דע זה לך, כי כבר ביארנו כי החתן הוא תפארת והכלה היא עטרת בעלה, והתפארת עיקר קבלתו מתורה הרשומה, ומה שמקבל ממנה הוא נותן להכלה ע"י צדיק יסוד עולם, וראה והבין עד אנה הדברים מגיעין, ולכן אמרו אסור לדור בלא כתובה אפילו שעתא חדא...".

מצד שני, ידוע שיש בזה גם השקפה אחרת, הקובעת כי בעל שהוא באמת שוקד על תורתו ומצליח בה, עדיף שיורידו ממנו את עול הפרנסה כדי שיוכל להתמסר כל כולו לתורה בלבד, ואשה שזכתה לבעל כזה ומכניסה את צווארה בעול הפרנסה, אף שהיא איננה חייבת בזה, היא עושה בזה דבר גדול ושכרה מובטח לה מן השמיים, ומה יכול להעיד יותר מפרק אשת חיל החותמת את ספר משלי, שם מתוארת ה`אשת חיל` האמיתית שבטח בה לב בעלה הנודע בשערים בשבתו עם זקני ארץ, והיא הייתה כאניות סוחר וממרחק תביא לחמה ועליה נאמר כי רבות בנות עשו חיל והיא עולה על כולן.

והאמת שאין בזה קביעות לכאן ולכאן, ותמיד צריך לבדוק לגופו של עניין, זה תלוי מהו דרגת הבעל בתורה, אם הוא אכן מקדיש את `כל עיתותיו לתורה בלבד, והוא ראוי לזה שהאשה תקבל על עצמה את העול המוטל בעצם עליו, וכן זה תלוי הרבה באופי האישה, כי ישנם נשים המרגישות מצויין בטיפול עם הבית והילדים והן מרגישות מזה סיפוק נפשי אדיר, מאידך ישנן נשים שלפי תכונות נפשן אין ביכולתן להיות עקרות בית, ולפעמים זה יכול להזיק להן בנפשן, אם היא תהיה כל היום בבית עם הילדים, ויותר מתאים להן לצאת לעבוד בסביבה מצויינת, ולכן צריך לשקול כל מקרה לגופו של עניין, וכידוע שגם לגדולי הדור אין בזה קביעות ברורות לכאן ולכאן.

ולהשלמת היריעה אביא בזה שני פירושים חסידיים על מה שמתחייב החתן בכתובה ללכת לעבוד וכך מסופר על הרה"ק רבי אורי מסטרעסליק זי"ע שהיה ידוע בגודל עניותו, ובעת שהסתופף בצל הרה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע הוכרחה אשתו הצדקת להיות משרתת בבית הגה"צ המגיד רבי נפתלי סוחיסטאווער זצ"ל, וכאשר בא רבינו על חג הפסח לביתו ללבוב, הוכרח גם הוא להסב אצל המגיד, וכראות הגאון הנ"ל גודל התלהבותו וקדושת הנהגתו של הק` מסטרעליסק שאל אותו הן כבודו ירא שמים, וכתיב ותקם דברך כי צדיק אתה, והנה כתבת בכתובה `ואנא אפלח ואיקור ואיזון ואפרנס וכו` ואיך עניה זו לשוא תשמור, השיב לו הרה"ק ראה מה כתוב הלאה בכתובה: `כהלכות גוברין יהודאין דמפרנסין ית נשיהון בקושטא`, לכן נסעתי מקודם להרבי לבקש את האמת בכדי שאדע לקיים את מה שנתחייבתי", עכ"ל קדשו, (אור עולם פ"ד, ומשם בספר זכרון קדוש - היכל סטרעליסק עמוד קנא).

ובספר זרע מרדכי (משפטים) הביא פירושו של הגה"ק הדברי חיים מצאנז זי"ע שאמר בקדשו `ואנא אפלח` להקדוש ברוך הוא, ופי` את דבריו על פי הכתוב (שמות כג כה) ועבדתם את ה` אלוקיכם וברך את לחמך ואת מימיך וגו`, וידוע כי לשון `את` מורה לרבות את הטפל אליו, ויש לומר שיעור הכתוב כך `ועבדתם את ה` אלוקיכם` ועל ידי זה `וברך את לחמך`, היינו את לרבות את אשתו הנטפלת אליו, שעל ידי עבודת הי"ת יזכה לקיים מה שמתחייב בכתובתה `איזון ואפרנס ליכי` שיזון ויפרנס אותה בכל מחסורה, עכ"ד.

וראה מה שהתייחסתי עוד לזה בשאלות ותשובות באתר במדור חברה והשקפה, שאלה: "השקפה לבניית בית לעתיד".

בהצלחה – מנשה ישראל