ספר דברים פרק כ"ב פסוקים כב’ - כח’

שלום וברכה,

לגבי "מאורסה שנאנסה בעיר ולא צעקה" - קיבלנו תורה שבעל פה שמבארת דין זה, והפסוק שציטטת מספק לנו רק את הכלל - שחוקרים בדבר היטב, ואם הדיינים מגיעים למסקנה שלא יכלה לצעוק מסיבות כאלו או אחרות, גם מפאת לחץ נפשי כבד וכדו', ודאי שלא תיענש. מה גם שכל הדין הזה נאמר רק כשיש שני עדים שצופים במעשה ורואים את פרטיו!

עוד צריך להבין שבעבר לא היו רחובות ובניינים ונוף עירוני, ונשים לא היו משוטטות לבדן בשדות ובשווקים. ברוב המקרים שבהן אשה נמצאה בשדה ריק או במקום מסתור עם גבר אחר, הוא כששניהם רצו בכך. אך מובן שכל מקרה נאמר לגופו, לשם כך יש לנו תורה שבעל פה ודיני ראיות וחקירות.

כמו כן,

ייתכן שאנו מתארים לעצמנו מין איזה תרחיש של אנס מזדמן ברחוב באמצע הלילה - אך תרחיש שכזה הוא נדיר ורחוק מהמציאות הרגילה. גם בימי קדם היה מושג שנקרא "בית המחבוש", שבו היו אוסרים בבתי סוהר עבריינים מסוכנים לחברה. אנשים לא היו יכולים לאנוס כרצונם ולשלם... מי שהיה מסוכן לחברה היה נאסר, מוגלה מהארץ, או נהרג.

התורה מתייחסת למה שמקובל. והאמת היא שרוב מוחלט של מקרי האונס נעשים בידי אדם קרוב - בדרך כלל חבר או קרוב משפחה.

היהדות אינה מתירה כל סוג של אונס, בין של אשה רווקה, מאורסה או נשואה. והיא מענישה בעונשים שונים את האנס בכל אחד ממקרים אלו:

1) אם האשה רווקה - העונש יהיה פיצוי כספי גדול, ואפשרות להנשא לאנס מבלי שהוא יוכל לסרב או להתגרש מן האשה (דין זה נאמר בתקופה ומצב מיוחד, כפי שנסביר בהמשך). אין זה שלפי המקרא פותרים אנסים מסוכנים בתשלום בלבד. הרמב"ם מסביר מפורשות שבית-הדין כולא עבריינים המסוכנים לציבור ואפילו הורג אותם.

2) אם האשה מאורסת - האנס חייב במוות.

3) אם האשה נשואה - האנס חייב במוות.

4) בין גבר לאשתו - היהדות אינה מתירה כל סוג של אונס בין בני-זוג נשואים וההלכה מתייחסת לכך מפורשות. אם הגבר מכה או אונס את אשתו, יש בכך עילה לגירושין (ובמקרה כזה, הגבר יהיה מחוייב לגרש את האשה. אם הוא יסרב לגרשה, הוא יענש במלקות על ידי בית-דין עד שהוא יסכים לכך).

בכל אחד מן המקרים אנו רואים שהיהדות מתנגדת לאונס מכל סוג שהוא. היא אינה מתירה זנות או ניצול נשים. לאב אסור למכור את בתו לזנות, ולכל אשה הזכות לבחור את בן-זוגה. לא ניתן להשיא נשים בעל-כרחן.

בטרם ניתנה התורה, התרבויות השונות לא ראו באונס של אשה עוול מוסרי. התורה היא שחידשה את היחס האנושי לנשים, ואת החטא הכרוך ביחסי-אישות בכפייה. כיום אנו יודעים שאונס הוא בלתי-מוסרי, הוא איום והוא נורא. אך אנו יודעים זאת רק תודות לחינוך המקראי, כפי שהוא טבע את חותמו בעולם באלפי השנים האחרונות.

הבה נראה את לשון המקרא בספר דברים (פרק כב, כה):

"ואם בשדה ימצא האיש, את הנערה המאורשה והחזיק בה האיש ושכב עימה - ומת האיש אשר שכב עימה לבדו, ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות. כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש - כן הדבר הזה"

אנו רואים שלפי המקרא, האונס נחשב לעינוי וחטא וראוי למוות. במקרה של נערה מאורסה או נשואה, האנס יהיה חייב במוות (אחד ההסברים לכך הוא שהאונס הורס את הקירבה שבין הבעל לאשתו, הוא עשוי להוביל לדחייה ופוגם בשלמות התא המשפחתי החשוב כל כך לפי היהדות. לכן עונשו חמור כל כך). אך במקרה שהנערה היא רווקה האנס יהיה חייב בתשלום רציני לפיצוי הנערה, ותינתן לנערה בחירה האם להנשא לאנס בעל-כורחו (בלשון מושאלת יהיה ביכולתה לאלץ אותו להנשא לה, ולהתחייב כלפיה כל חייו בחיובים כספיים מבלי שהוא יוכל לגרשה). מסתבר שעונש שכזה היה מפחיד אנסים-פוטנציאלים בזמני המקרא, שהיו מעוניינים מטבעם לחיות חיי הפקר מבלי להתחייב לאיש. תודות לדין המקראי, כל איש היה פוחד להגיע לאונס: הוא ידע שגם מעשה חד-פעמי יוכל לכבול אותו כל חייו. כל אנס היה פוחד מאשה שתהיה נואשת מספיק בכדי להנשא לו. וזאת עוד מלבד הפיצוי הכספי הכבד שהיה עליו לשלם.

בברכה,

דניאל בלס