מקומו של הכלב ביהדות

בס"ד

שלום וברכה,

אכן הכלב "כולו לב", והוא נאמן מאוד לבעליו, אך הוא אינו חיה שאוהבת בני אדם באופן כללי. הוא חברו הטוב של בעליו, אך לא חברו של האדם.

כלב רע, הוא כלב שמזיק לרבים, נובח ומפחיד אותם.

נראה שיש בעיה בגידול כלבים גדולים, שנובחים ומפחידים את הרבים.

מכרסמים אינם נובחים ורודפים אחרי בני אדם, ולא נובחים על נשים וילדים. אני חושב שכאן נמצא החילוק.

וכן נפסק להלכה: "אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. ובעיר הסמוכה לספר, מותר לגדלו; וקושרו ביום ומתירו בלילה" ומוסיף שם הרמ"א, שבזמן הזה, שאנו שרויין בין העכו"ם ואומות בכל ענין מותר, וכך הוא המנהג. "אולם אם הוא כלב רע, שיש לחוש שיזיק בני אדם, אסור לגדלו, אלא אם כן קשור בשלשלאות של ברזל". (שולחן ערוך חושן משפט סימן תט ג) 

אמנם, אם אדם צריך כלב להגנה או למצבו הנפשי וכדו', אין איסור הלכתי לגדל כלב. רק יזהר מאוד שלא יצער את הרבים. 

ובכלל, לעניות דעתי יש כיום בגידול כלבים בעיה של צער בעלי חיים, כאשר משאירים את הכלב לבדו בבית במשך שעות רבות ללא חברה, או נותנים לו להמתין שעות רבות עד שיוכל לעשות צרכיו רק פעם או פעמיים ביום. הכלב הוא חיה פראית שצריכה טבע ותקשורת עם יצורים נוספים.

עוד בנושא זה:

https://www.hidabroot.org/article/148

בברכה,

דניאל בלס