תפיסת והבנת מהות הבורא

בס"ד

שלום וברכה,

ראה תשובה מורחבת במאמרי ""ואל מי תדמיוני ואשווה" – האם לקב"ה יש רצונות?"

https://www.hidabroot.org/article/218147

אבא מדבר עם ילד קטן בשפתו הנמוכה לפי יכולתו. כך הקב"ה ברא את האדם ומדבר עמו בשפתו - מסר לו הוראות יצרן. החכמה של הבורא היא אינסופית, וגם רצונו הוא גבוה עד אין מידה, אך הוא יתברך נתן לאדם שכל להכיר בקיומו ויכולת לתקשר עמו ולהכיר ברצונו.

כמו כן, גם אם אין לנו תפיסה להבין את טיב הרצון האלוקי, מכל מקום יש את החלק החיצוני שבכוחנו להשיג - כי הבורא נתן לנו את הכישרון להשיגו עד גבול מסוים. 

1. האדם מכיר את בוראו, כי כך יוצרו תכנן אותו. מכאן שהבורא רצה שהאדם יגיע לידיעת קיומו. 

משפט מפתח: "אני יודע שאלוקים מתעניין באדם - כי האדם מתעניין באלוקים"

2. לא קיימת תרבות בעולם שלא יצרה דת, מה שמוכיח כי הבורא טבע באדם רגש דתי בכדי שיגיע אל תכלית דתית.

[אם אנו רואים תכלית אפילו בחומר-אלחוש שמזריקה יתושה, קל וחומר שקיימת תכלית באדם המורכב לאין שיעור יותר ממנה]

3. עצם מציאותה של נשמה רוחנית בגוף חומרי - מעידה על כך שהאדם הוא נזר הבריאה, על היותו שונה משאר היצורים החיים ותכליתו גבוהה משלהם. הנשמה מבטאת את כוחה בבחירה החופשית שלה, מכאן שהוצבה בחיים זמניים לשם ניסיון ומבחן בין טוב לרע, ותשוב אל יוצרה במות הגוף לקבל דין וחשבון על כל מעשיה

4. בשונה מיתר בעלי החיים שמוצאים את כל סיפוקם בתאוות חומריות, הבורא תכנן את האדם כך שלא ימצא את סיפוקו בחיי חומר. מה ששוב מעיד על ייעודו לחפש אחר תכלית רוחנית בקשר עם בוראו

5. הבורא יצר צורך תכליתי בבריאה (לדוגמה: צמא ורעב) לדברים שהם קיימים (מים ומזון). באופן דומה, הצורך הנפשי שאלוקים טבע באדם למשמעות אלוקית, מעיד על קיומה של משמעות כזו בעבורו:

"כפי שהאדם הצמא מעיד על קיומם של מים - כך האדם השואף למשמעות מעיד על קיומה של משמעות"

6. הטוב והרע נאבקים בלבו של האדם גם לאחר הכרת חובתו בעולם. קיימת התמודדות עם מידות רעות (תאוות בשרים, רדיפת ממון, גאווה, קנאה, כעס,  שנאה, עצבות, עקשנות, עצלות, נטירה ונקימה, ועוד), אשר חוזרים ומעידים על תכלית האדם לעמוד בנסיונות שהוצבו לו בחייו הזמניים

חפש בגוגל חוברת קצרה שכתבתי בשם "שיחה גורלית", אשר מתארת דו-שיח דמיוני עם אלוקים, ומתייחסת בהרחבה לנושאים בהם שאלת.

בברכה,

דניאל בלס