בימות משה רבנו, ההלכה היה ברור ואחת לכל בני ישראל. אם כן, למה במשנה ובתלמוד יש דעות שונות של תנאים ואמוראים ?

שלום וברכה, 

הנושא מורכב. אך יש להבין כי דעות של תנאים ואמוראים הם למעשה ביטויים של ההלכה, אשר הקב"ה חותם עליהם. ראה סיפור תנורו של עכנאי, כיצד שמח הקב"ה כאשר החכמים פסקו לפי הבנתם, ולא לפי רוח הקודש של רבי אליעזר הגדול. ונאמר באבות, שמחלוקת שאינה לשם שמים - אינה מתקיימת, ומחלוקת שהיא לשם שמים - מתקיימת. 

ניתן להביט על הנושא כעל עץ גדול, עם גזע רחב שאין בו מחלוקת, ומתוכו יוצאים ענפים שונים. וזו צורת העץ, וכך רצון הבורא שייצאו ענפים שונים מאותו גזע. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.

התורה שבעל פה מורכבת משלושה:

  1. מצוות דאורייתא - "הלכה למשה מסיני" - שהם דינים ברורים וידועים על כל תרי"ג מצוות שמסר משה רבנו בעל פה לדור המדבר, לדוגמה כל אבות המלאכה שנאסרו בשבת, אופן השחיטה, צורת התפילין וצבען וכדו'. ראה במאמרי "המקור לתורה שבעל פה":

https://www.hidabroot.org/article/130320

2. מצוות דרבנן - "ועשיתם משמרת למשמרתי" - שהם דינים שפסקו הסנהדרין והנביאים שבכל דור לפי הרשות שנתנה להם התורה לפסוק גדרים לחיזוק התורה ושמירתה. בתנ"ך עצמו אנו מוצאים עדות לתקנות שתיקנו הזקנים, לדוגמה בספר עזרא תמצא תקנות שתיקן עזרא הסופר בימי שיבת ציון, ובימי מרדכי תוקנה קריאת המגילה - אלו תקנות שתיקנו החכמים, ולכן הם נקראו בשם "מצוות דרבנן". ראה על כך מאמר "סמכות החכמים מן התורה":

https://www.hidabroot.org/article/2587

3. "יג מידות שהתורה נדרשת בהם" - אלו דינים והנהגות מורכבות שלמדו החכמים והתנאים בדורות מאוחרים יותר על פי כללי המסורת שניתנו לנו בהר-סיני. דינים אלה עוסקים בפרטים, והוא עניין הדרשות. מאז חורבן בית המקדש השני וחתימת התלמוד לא מחדשים עוד דרשות. ראה במאמרי על "מחלוקות בהלכה":

https://www.hidabroot.org/question/18734

חשוב להבין שמחלוקות בנושאים אלה אין פירושים שיש רב שצודק ורב שטועה. אלא ישנו מושג של מצוות שהן לקולה ולחומרה, כך שהקב"ה נתן מראש אפשרות לחכמים להקל או להחמיר באותן מצוות. 

יש מחלוקות רק בפרטי מצוות שבהם רצה ה' מראש שיחלקו בהם חכמים, ולכן נתן מקום לשני פירושים כדי שיוכלו להקל או להחמיר בהן. כמו להבדיל מחוקק שקובע בחוק שהעונש לגנב הוא בין 3-5 שנים, והשופטים בכל דור יכולים לחלוק ביניהם האם להעניש גנב לפי המקסימום או המינימום. 

כשיש ספק בגמרא או במשנה או בין רבנים, פירוש הדבר שה' רצה שיהיה את הספק הזה כדי שיהיו שתי דרכים לקיים את התורה במצוות אלה. כלומר יש אפשרות מהתורה ללמוד את המצווה לחומרה ואפשרות לקולא. ושתי האפשרויות הן רצון התורה, ומשתמעות מהתורה. ובכל דור יכלו חכמים להקל או להחמיר ע"פ התורה ודרגתו של הדור. עם ירידת הדורות נדרשו חכמים לתקן תקנות וגזירות כדי לשמור על התורה (כך נאמר ע"פ התורה "ועשיתם משמרתם למשמרתי"). רצון התורה שיגדרו גדירות כדי לשמור על מצוותיה בכל דור, כי ה' קורא כל הדורות מראש. ולכן לא שייך לומר "טעות" בענייני הלכה, ומסיבה זו לא תשמע רב פוסק מעדה אחת שאומר לרב פוסק מהעדה השנייה שהוא חוטא וכופר חלילה. אלא שניהם חברים שאומרים "אלה ואלה דברי אלוקים חיים". וכך היו אומרים על מחלוקות בית הלל ובית שמאי, כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ולכן האר"י הקדוש לימד שעם בוא הגאולה נשוב לקיים הלכות בחומרה כבית שמאי.

  בברכה,

דניאל בלס