האם בעבירות ובקיום המצוות הולכים לפי כוונת האדם או לפי המעשה?

שלום רב,

אדם שהתכוון לאכול חמץ ולבסוף התברר שזה לא היה חמץ, בוודאי שאינו חייב כרת, ומכל מקום כיוון שסוף סוף התכוון לעשות עבירה צריך תשובה וכפרה, וכדברי הגמרא במסכת קידושין (דף פא עמוד ב) מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וסליחה.

אמנם יש שכתבו שכל זה נאמר דווקא בעבירות שבין אדם למקום, אולם בעבירות שבין אדם לחברו רק התוצאה הסופית קובעת אם אכן גרם צער ונזק לחברו, ולכן אם חשב להזיק לחברו, ולבסוף התברר שלא נגרם לו כל נזק, אין צריך תשובה וכפרה (זהב מרדכי בראשית עמודים קסח-קסט).

לעניין קיום מצוות - הנה אמרו חז"ל במסכת ברכות (דף ו עמוד א) אפילו חישב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.

אמנם יש אומרים שכל זה שייך דווקא במצוות שבין אדם למקום, אולם במצוות שבין אדם לחברו רק התוצאה הסופית קובעת, אם אכן זכה להיטיב עם חברו, ולכן אם חשב לעזור לחברו ולבסוף לא עלה הדבר בידו, אינו מקבל שכר כאילו באמת עשה כן (ברכת אהרן מסכת ברכות מאמר כז אות ב, ושו"ת משנה הלכות חלק ט' סימן רה, ד"ה גם).

בברכה,

הלל מאירס