האמוראים

בס"ד

שלום וברכה,

אין איסור מדאורייתא לאכול עוף בשר, אלא זהו גדר שאסרו רבנן בכוח שהתורה נתנה להם לגדור תקנות. 

המצווה לשמוע לפסיקת החכמים נמצאת בתורה:

"עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה - לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, יא)

והנהגה זו נאמרה בכל דור ודור:

"ובאת אל הכהנים הלוים ואל השֹׁפט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח-ט).

"אל השופט אשר יהיה בימים ההם - אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך" (משנה עדויות א, ה) 

התורה מצווה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא, פרק יח, ל), ולמדו מכאן חכמים: "עשו משמרת למשמרתי" (יבמות כא, א).

כידוע, מרדכי ועזרא הסופר תיקנו תקנות עוד בימי התנ"ך, בימי בית המקדש.

תורה שבעל פה מורכבת למעשה משני חלקים:

1. מצוות דאורייתא - "הלכה למשה מסיני" - שהם דינים ברורים וידועים על כל תרי"ג מצוות שמסר משה רבנו בעל פה לדור המדבר, לדוגמה כל אבות המלאכה שנאסרו בשבת, אופן השחיטה, צורת התפילין וצבען וכדו'. ראה במאמרי "המקור לתורה שבעל פה":

https://www.hidabroot.org/article/130320

2. מצוות דרבנן - "ועשיתם משמרת למשמרתי" - שהם דינים שפסקו הסנהדרין והנביאים שבכל דור לפי הרשות שנתנה להם התורה לפסוק גדרים לחיזוק התורה ושמירתה. בתנ"ך עצמו אנו מוצאים עדות לתקנות שתיקנו הזקנים, לדוגמה בספר עזרא תמצא תקנות שתיקן עזרא הסופר בימי שיבת ציון, ובימי מרדכי תוקנה קריאת המגילה - אלו תקנות שתיקנו החכמים, ולכן הם נקראו בשם "מצוות דרבנן". ראה על כך מאמר "סמכות החכמים מן התורה":

https://www.hidabroot.org/article/2587

וראה במאמרי על "מחלוקות בהלכה":

https://www.hidabroot.org/question/18734 

 חשוב להבין שמחלוקות בנושאים אלה אין פירושים שיש רב שצודק ורב שטועה. אלא ישנו מושג של מצוות שהן לקולה ולחומרה, כך שהקב"ה נתן מראש אפשרות לחכמים להקל או להחמיר באותן מצוות. 

יש מחלוקות רק בפרטי מצוות שבהם רצה ה' מראש שיחלקו בהם חכמים, ולכן נתן מקום לשני פירושים כדי שיוכלו להקל או להחמיר בהן. כמו להבדיל מחוקק שקובע בחוק שהעונש לגנב הוא בין 3-5 שנים, והשופטים בכל דור יכולים לחלוק ביניהם האם להעניש גנב לפי המקסימום או המינימום. 

כשיש ספק בגמרא או במשנה או בין רבנים, פירוש הדבר שה' רצה שיהיה את הספק הזה כדי שיהיו שתי דרכים לקיים את התורה במצוות אלה. כלומר יש אפשרות מהתורה ללמוד את המצווה לחומרה ואפשרות לקולא. ושתי האפשרויות הן רצון התורה, ומשתמעות מהתורה. ובכל דור יכלו חכמים להקל או להחמיר ע"פ התורה ודרגתו של הדור. עם ירידת הדורות נדרשו חכמים לתקן תקנות וגזירות כדי לשמור על התורה (כך נאמר ע"פ התורה "ועשיתם משמרתם למשמרתי"). רצון התורה שיגדרו גדירות כדי לשמור על מצוותיה בכל דור, כי ה' קורא כל הדורות מראש. ולכן לא שייך לומר "טעות" בענייני הלכה, ומסיבה זו לא תשמע רב פוסק מעדה אחת שאומר לרב פוסק מהעדה השנייה שהוא חוטא וכופר חלילה. אלא שניהם חברים שאומרים "אלה ואלה דברי אלוקים חיים". 

בברכה,

דניאל בלס