האם בתור דתיה שמרגישה שבמסגרת השירות הלאומי יש בה יכולות יוצאות דופן ואינן ממושות בגלל החוסר רצינות והחוםשיות שבמסגרת שירות לאומי יכולה לל?

אני מדריכה באתר היסטורי במסגרת השירות הלאומי . אני מדריכה מול חיילים לפעמים, מכינות צבאיות ועוד ... המון פעמים לאחר ההדרכה קיבלתי שבחים . החיילים שהיה מצופה מהם לא להקשיב ל״הדרכה היסטורית משעממת במוזיאון ״ גילו עניין , שאלו שאלות וקיבלתי המון מחמאות . אני מרגישה שיש בי יכולת הדרכה ממש טובה ויצאת דופן . במסכרת השירות הלאומי אין רצינות , המון חופשיות ואין הרבה הדרכות בכלל . פעם ב הדרכה... בנוסף במקום לשבץ בנות שירות ברוב ההדרכות האתר ההיסטורי מחוייב לשבץ עובדים מה שגורם לפחות עשייה בשירות . אני אוהבת רצינות , אוהבת שדוחפים אותי לעשות מה שצריך ותמיד בלב העשייה . אבל בשירות הלאומי זה לא כך . כשאני מדריכה מול חיילים ואני רואה את העיניים שלהם נועצות בי בסקרנות ורצון לשמוע אני מסופקת . מרגישה הרגשת שליחות . וזה לא קורה בכלל ... כמו שאמרתי פעם ב. אני מרגישה שיש בי כישרון שאני לא יכולה להתעלם ממנו . ולמה לתת ממני עשרים אחוז בשירות מאשר שמונים אחוז בצבא . בצבא להכשיר חיילים ולהרגיש שאת לא סתם מספרת את ההיסטוריה , אתעושה את ההיסטוריה בכך שאת מכשירה חיילים . אין הרגשת שביזות / הפסקות מרובות וחוסר רצינות כמו בשירות הלאומי . שם אני מאמינה שיקחו אותי ברצינות , ולא עוד כוח אדם באיזה מוזיאון . אולי אוכל להביא לידי ביטוי את הכישרון הזה בצבא . לחתוך מהשירות , לחכת למדרשה ולהתחיל תהליך גיוס . כמובן שמבחינה הלכתית זה לא בסדר , אבל זה לא בסדר רק כשאני בוחרת להתגייס לתפקיד של לוחמת או תםקיד שדורש ממני לפעמים ללבוש מכנסיים . בנוסף אין לי חיי חברה במוזיאון . בצבא אוכל גם להאיר את דרכי הדתית כשמישהו ישאל וירצה בכך .

אשמח לדעת אם זה בסדר להתגייס או שזו שטות . אי חושבת שאני לא מנצלת מספיק את הכוחות שבי , ובשירות אני נותנת לחלל זמן שיש להשתלט עליי ואני לא עושה דבר .