מה הקטע של החיים

בס"ד

שלום וברכה, 

תודה על שאלתך. אני מקווה שתעיין בתשובה זו היטב.

בשונה ממה שהורגלנו לחשוב, רוב העולם הוא למעשה טוב.

התרבות המערבית היא שהרגילה את הציבור לחשוב שהעולם הוא ברובו סבל, כי היא מתמקדת ברע למרות שהוא מיעוט (כל מהדורת חדשות יודעת שפחד וזעזוע יוצרים פרסום, ולכן היא מתמקדת במקרים כאלה) . שיעורי הדכאון בה גדלים בהתאם לתפיסה צינית של המציאות, אך תפיסה זו שקרית במהותה.

זו עובדה שרוב בני האדם בעולם אינם רעבים ללחם ולא סובלים ממחלות ופגעים רעים (רוב האנשים מתים בזקנותם על סיר הבשר, ולא ברעב! קיבלנו שפע חומרי אדיר בעולם, ואם בני אדם לא היו נוהגים בחמדנות, לא היה אפילו עני אחד). קיבלנו עולם מדהים, וניתנו לנו אינספור חומרים ואמצעים וכישורים המביאים לנו הנאות רבות מספור. 

מי מאיתנו היה מוכן תמורת מיליון דולר לוותר על מאור עיניו (או אפילו רק על ראייה צבעונית של המציאות), על יכולת השמיעה, חוש הטעם, המישוש, שתי ידיו או על שתי רגליו? אפילו אדם שינסה רק יום אחד לקשור את שני אגודליו יגלה מהר מאוד עד כמה הוא נצרך להם; אדם שיעטה על ידיו כפפות יגלה כמה הציפורניים חסרות לו במהלך היום. אך מי מאיתנו נתן אי פעם את הדעת להודות על אגודל או ציפורן?

ילד מפונק נוהג להתלונן כי אינו יודע להעריך את כל המתנות והאהבה שמרעיפים עליו הוריו. אך אם נביט בעין ישרה על מציאותו של האדם, נמצא שהוא חי ברווח יותר מכל בעלי החיים בעולם, והרבה יותר ממה שהוא נזקק כדי לשרוד, וכל זה נובע בשל אינספור טובות חינם שהבורא הרעיף עליו. 

הבורא יתברך לא היה חייב לברוא את כל עצי הפרי שיש בעולם, ולא את כל סוגי החומרים שיש בקרקע, וגם לא את כל מגוון בעלי החיים בטבע. האדם היה יכול לשרוד גם עם עין אחת ואוזן אחת, וללא ראייה צבעונית של המציאות. אך הבורא נתן לאדם מעל ומעבר כדי שיהנה מהבריאה.

אדם שמתבונן אינו אמור לראות את העולם בתור סבל. הקב"ה העיד בתורתו על הבריאה: "וירא אלוקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד" (בראשית א, לא). זו תפיסת האמת של המציאות.

אם אדם ישווה עצמו לחתול חסר-בית, אין ספק שיגלה שקיבל אלף מתנות-חינם שאין אותם לחתול זה, ובראשן מתנת השכל וההגיון הישר שמאפשרת לו את השגת האלוקות. האדם המתבונן יוכל למצוא אף בסבלו תכלית שנועדה להטיב עבורו. כך נהג רבי עקיבא לומר (ברכות דף ס, א) "לעולם יהא אדם רגיל לומר, כל דעביד רחמנא לטב עביד (כל מה שעושה הקב"ה - הוא עושה לטובה)".

הרי כל רע במציאות איננו רע-בעצם, כי אם רק העדר של טוב. עיוורון הוא העדר של ראייה, מחלה היא העדר של בריאות. כך שהבורא לא יוצר רע, כי אם מונע מטובתו לעתים - לפי התיקונים שנדרשים לנשמות. אך תמיד יש יותר טוב בעולם מאשר רע, אחרת לא היינו שואלים מדוע יש רע בעולם, אלא תוהים מדוע יש טוב! טבעו של השכל לשאול על היוצא מן הכלל.

לעצם שאלתך -

רוב מוחלט של רשעים מכפרים על עוונותיהם בגיהנום, ויש להם לאחר מכן חלק לעולם הבא, כפי שמסביר הרמב"ם בהלכות תשובה: "כל הרשעים שעונותיהן מרובים, דנין אותן כפי חטאיהם ויש להן חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (הלכות תשובה ג, ה).

גם לגבי רשעים גדולים מאוד, הקבלה מלמדת שהקב"ה משיבם לעולם הזה בגלגול כדי לתת להם הזדמנות לשוב בתשובה.

נדירים מאוד הם הרשעים הגמורים שמורדים בקב"ה פעם אחר פעם על מנת להכעיס, ללא שום הרהור תשובה, אלה ודאי יחידים. 

ודאי הנך ורוב בני ישראל רחוקים מאוד מאותם רשעים גמורים ושונאי ישראל עליהם נאמר שאין להם שום חלק לעולם הבא.

הקב"ה מבין את לבנו ואת יכולותינו, ולא מצפה מאתנו יותר מהבנתנו, כפי שמדריכים רבותינו.

היצר הרע הרבה פעמים מטעה אותנו לחשוב שה' מצפה מאיתנו ליותר מידי, הרבה יותר ממה שאנחנו באמת יכולים. אבל חז"ל לא תיארו לנו עולם שבו ה' מדקדק עם בריותיו במידת הדין. להיפך, חז"ל אמרו במפורש שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין, ולכן ה' בראו במידת הרחמים. כבר אמרו חז"ל שאין הקב"ה מדקדק עם הבריות מעבר לכוחם והבנתם, הנה המקור לדבריהם - (שמות רבה לד, א): "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ואינו מבקש אלא לפי כוחן". עוד אמרו חז"ל (בבא בתרא, דף טז, עמוד ב): "שאין אדם נתפס בשעת צערו". כלומר אין שופטים אדם בשעת צער וכעס, כי אין מחשבתו צלולה. גם בהלכה אנו מוצאים שאין דומה מי שחוטא לתיאבון למי שחוטא להכעיס. ה' מבין את בריותיו ונוהג עם כל אדם לפי דרכו ויכולתו באופן האישי ביותר. 

לחשוב את ה' לרחוק מליבנו היא עצת היצר הרע, שנועדה להרחיק אותנו מה' ולהכשיל אותנו בכעס ושנאה. הנביא אומר(שמואל א', פרק טז, ז): "כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב". זה אומר ש-ה' רואה אותנו מבפנים, עמוק בתוך הלב, ולא רק מבחוץ.

הקב"ה הוא נותן התורה, עליה נאמר "דרכיה דרכי נועם - וכל נתיבותיה שלום". התורה אשר לימדה "ואהבת לרעך כמוך", "לפני עיוור לא תיתן מכשול", "לא תלך רכיל בעמך", "לא תחמוד", "ואהבתם את הגר", וכו' וכו'. כיצד ניתן לחשוד בקב"ה שהוא אינו מוסרי? והרי כל המוסר והרחמים שלך מגיעים אך ורק ממנו יתברך.

הבה נשאל כל אדם: מי הוא אשר נתן לך את כל הרחמים שיש לך על עצמך ועל אחרים? הרי ישנם בעולמנו אנשים אכזרים שאין להם רחמים על אחרים. גם לבעלי חיים אין רחמים על בני מינם (חתול לא חש רחמים על חתול שנדרס על הכביש). רחמים הם משהו מיוחד שניתן בלב האדם מאת אלוקים - הוא אבי כל הרחמים, וכל הרחמים מגיעים רק ממנו יתברך, וליהודים נתן רחמים מרובים! הוא הנקרא בלשון חז"ל בשם "רחמנא", המרחם, ובתורה נאמר עליו "ארך אפים ורב חסד". אף עמו ישראל נקראים "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים".

מכאן עלינו ללמוד שהוא יתברך ודאי הרבה יותר רחמן מאיתנו, שהרי הוא מקור כל הרחמים, ורק בזכותו אנו מסוגלים לרחם. 

כל אכזריות או קושי לב שעשוי אדם לייחס חלילה לבורא - נובע רק מחוסר ידיעה על מעשיו, כי העולם הזה נסתר ולא מובן, חלק קטן מגלגולים רבים שאת תחילתם ואת סופם איננו יודעים. כשנגיע לעולם הבא, לעולם הנשמות, ונראה את העולם האמיתי, נבין שהוא יתברך אכן רחום וחנון יותר מכל אדם, ויותר מכל מה שיכולנו לשער.

עלינו להאמין שהקב"ה שהוא רחום וחנון, אשר נתן לנו את היכולת לרחם, הוא ודאי יודע כל מה שאנו יודעים, ומבין כל מה שאנו מבינים, והוא מרחם יותר ממה שאנו מרחמים, כי הוא אבי כל הרחמים, ורק ממנו כל הרחמים שלנו מגיעים. ואם בכל זאת פעל בעולמו כפי שפעל, עלינו לבטוח שזו היתה הברירה היחידה, ולא לשכוח לרגע שהעולם הזה הוא זמני, והיעד האמיתי של הנשמות היא העולם הבא.

אנשים רבים בעולם הזה דומים לילדים קטנים שרוצים עוד ועוד סוכריות וממתקים, וגם אם יסבירו להם שהסוכר הורס את השיניים ומזיק לבריאות, ויוצר תאווה לאוכל וגורם להשמנה, הילדים לא יקשיבו לכל ההסברים המלומדים הללו, כי אם ימשיכו לדרוש ממתקים ויבכו כאשר יוגבלו. גם אנו בעולם הזה דומים לאותם ילדים אשר דורשים חומריות, ולא מבינים שיום אחד נביט על הדברים אחרת מן העולם הבא, בתור נשמות, ואז נראה את גודל טעויותינו. הקב"ה מתנהג איתנו בצורה הטובה ביותר בשבילנו, גם אם לעיתים נראה לנו כאילו הוא לא מתחשב בנו, הרי הוא נוהג כאב אוהב כלפי ילדיו, וכמו כל אב אוהב, הוא עושה את הטוב ביותר עבור ילדיו גם כשאינם מבינים זאת. חפשי בגוגל את החוברת "שיחה גורלית", ותמצאי תשובות לכל שאלותיך בעז"ה.

לגבי הענישה - אלוקים אינו כועס או מעניש כדי לנקום. כל מעשיו של אלוקים נועדו לטובה. כאשר אלוקים מצווה אותנו בתורה הקדושה להתרחק ממעשים רעים ולקיים מצוות - הרי זה לטובתנו הרוחנית, כי החטאים פוגמים בנפשנו. למה הדבר דומה? לאב שיאמר לנו לא לזרוק אבנים על חתולים, ויעניש אותו לא כדי לנקום חלילה אלא כדי לעקור ממנו מידה רעה בנפש. 

התורה הקדושה היא ספר הוראות היצרן שמלמד אותנו את החוקים הרוחניים שבבריאה. כשם שאדם מכניס את ידו לאש, ויכווה, כך אדם שעוסק בעריות יכווה מזה. אלוקים מנסה למנוע אותנו מלהזיק לעצמנו ונשמתנו.

אפילו הייסורים נועדו לטובתנו: כשם שבעולם הזה כל חולה רוצה להתרפא ממחלתו, ומוכן לשלם על רפואתו ואף מודה לרופא שמנתח ומכאיב לו, כך גם כל נשמה מודה ליוצרה בעולם הבא על הייסורים שקיבלה, כי היא מבינה את תכליתם להטיב לה ולתקנה. ראי במאמרי "מדוע אלוקים ברא את הגיהנום?"

https://www.hidabroot.org/article/211728

https://www.hidabroot.org/question/224154

כל מרדף אחרי הנאות זמניות ואנוכיות מזיק לנפש, ומוסיף לאדם ייסורים שהתורה רוצה למנוע. כך לדוגמה - בזוגיות טובה על פי התורה הקדושה זוכה האדם להנאה אמיתית וחיבור אמיתי עם אשתו, אך בפריצות האדם מגיע למיאוס בחיי הנישואין ולגירושין. כך שהבורא יתברך אינו בא "סתם כך" כדי לאסור עלינו איסורים, אלא כדי להדריכנו לחיים טובים ומאושרים יותר גם בעולם הזה, וגם לחיי הנצח של העולם הבא.

לסיכום חשוב שתקרא במאמרי: "אל תתייאש ואל תשנא את עצמך":

https://www.hidabroot.org/article/2638

בפרט חשוב שתיקח משם את המשל של החפץ חיים עם אוסף היהלומים.

בברכה,

דניאל בלס