מדוע הפסקתי להנות מלשמור שבת?

שלום שמי דנית משהו די מפליא שאין לי הסבר אליו ואני לא מבינה למה זה קרה לפני פחות או יותר חצי שנה התחלתי להתקרב ליהדות ולעשות תצעדים הראשוניים של חזרה בתשובה כל פעם לקחתי על עצמי עוד משהו ובין הדברים שמן הסתם גם שבת ממש הייתי מצפה כל השבוע לשבת הייתי ממש נהנת לשמור ברמה כזאת שלא רציתי שתצא השבת וכל השבת ליוותה אותי מן תחושה מיוחדת כזאת שאני לא יודעת לתאר משהו טוב כזה והיה ניראה לי שאני שומרת כראוי את השבת אבל לפני איזה חודש וחצי ככה אמרתי לעצמי כדאי שאני אלמד את הלכות שבת לעומק שאני לא אפול בדברים הקטנים ואחרי הלימוד הבנתי שחלק מהשבתות שמרתי כראוי וחלק לא מחוסר ידע ובדברים כאילו שהם די קטנים חיללתי תשבת נגיד לא ידעתי שאסור לסחוט סמרטוט שזה נחשב כביסה אז בכאלה דברים למדתי והחטלתי שבשבת הקרובה אני אשמור אותה כהילכתה ואני אתפלל מנחה וערבית בליל שבת ואני אקום מוקדם ואתפלל שחרית ואת שאר התפילות למרות שאני לא מחוייבת אבל אני אוהבת להתפלל זה עושה לי טוב לא יודעת למה רק נכנסה השבת תוך דקה כל המצב רוח שלי השתנה אמרתי לעצמי לא נורא נתגבר נילך נתפלל עדיין לא עברה לי התחושה הזאת של עצבות והרגשתי כאילו כל דקה אני הולכת להתפרץ בבכי היה לי ממש רע על הנשמה והתחושה הזאת לאורך כל השבת ליוותה אותי ולמרות זה התפללתי קראתי תהילים למדתי בכוחות עצמי וניסיתי בכוח לשמוח להעביר תתחושות האלה אך ללא הצלחה ככה עברו עליי 6 7 שבתות נוספות שני השבתות האחרונות לפני כניסת שבת התפללתי לבורא עולם שהשבת הזאת לא תהייה כמו קודמותיה שיעזור לי לשמור שבת כהילכתה לשמוח להתענג גם לא עזר השבת הזאת באמת כבר התפרקתי כבר לא יכולתי יותר הרגשתי שאני מתענה שאני סובלת שכבתי במיטה בכיתי זה הייה בלתי נישלט זה תחושה שאני מסתובבת איתה כל היום ואני מנסה לעצור לא לבכות ודי כבר לא יכולתי ואני לא מבינה למה אני עושה הכל באמת ובתמים בכוונה טובה באהבה עצומה לאבאלה שבשמיים לעשות לו נחת מתוך מודעות לחשיבותה האדירה של השבת ודווקא בתקופה שאמרתי לעצמי אני אשמור תשבת כמו שצריך וגם התחזקתי ממש באמונה וישר על השבת הראשונה זה קרה לי וזה ממשיך לאורך כל השבתות וזה לא קשור לקטע שהבאתי את זה בבת אחת כי תרוב ותדברים הרצינים הייתי עושה אבל הייתי צריכה לחדד תדברים הקטנים שהם אסורים אין לי מושג מה אני יכולה לעשות ולמה זה בכלל קורה