האם לאלוקים אכפת מדעתם של הגויים או לא?

בס"ד
 
שלום וברכה,
נא עיין בתשובה זו היטב, ותמצא בה יסודות חשובים בלימודך!

מה יגידו הגויים - הוא עניין שנוגע לחילול השם, ומטרתו היתה להסיר גאווה מישראל.

צריך תמיד להבחין בקונטקסט, הסביבה וההקשר בהם נאמרו הדברים. מתי ולמי הם נאמרו? לעם ישראל אשר זכה עתה לנסים אדירים בארץ מצרים, עד שאפילו פרעה מלך מצרים נכנע לפניו, את שללם לקח, כל הצבא המצרי נפל שדוד לרגליו. עם אשר ה' נגלה אליו בנבואה המונית במעמד הר-סיני כפי שלא נגלה לפני אף עם אחר בהיסטוריה, עם אשר אכל ושתה מיד ה' במדבר שומם במשך עשרות שנים, קיבל את לחמו מן השמים ומימיו מן הסלע, רואה בכל יום את עמוד האש והענן. עמים נופלים לפניו, אפילו מלך מואב ובלעם המכשף הנורא אינם יכולים לו, עם אשר הובטחה לו ארץ זבת חלב ודבש!

בהקשר הזה, אין ספק שעם ישראל היה מועד לגאווה אדירה, זחיחות דעת מעוורת בהתנשאות על כל הגויים בעולם, בביטחון עצמי וזלזול הנובעים מרוב פינוק. הרי למי מלך מלכי המלכים ייתן כבוד כל כך גדול, אם לא לאנשים נעלים וחשובים?

הראיה לכך שסכנת הגאווה היתה ממשית לעם ישראל, מתגלית בחוצפה הרבה שהפגינו קורח ועדתו בפני גדול הנביאים: "ויקהלו על משה ועל אהרון, ויאמרו אלהם: רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" (במדבר טז, ג). הפוסל במומו פוסל, אך יש לעיין בטענתם, הם אמרו בלשון זו: "כל העדה קדושים, וה' בתוכם". מתוך שזכו בנבואה בהר-סיני וראו נסים גלויים, הגיעו לזחיחות דעת כזו עד שהמעיטו בשליח ה'...

התורה בכוונה מוכיחה את העם בלשון קשה, כדי להסיר מלבו את הגאווה, ולהשיבו בתשובה שלמה מתוך הכנעה וביטחון בה', ולא "בכוחי ועוצם ידי".

 כמו כן, החטא היא סכנה ממשית שבכוחה להאביד את העולם הבא! אמא שרואה חפץ מסוכן ביד ילדה הקטן, והלה מוליכו לפיו, לא תאמר לו בלשון רכה ועדינה להניח את החפץ החד במקומו, אלא תדרוש זאת בקול רם ובלשון תקיפה ומאיימת, על מנת להפחידו להניח לחפץ הזה תכף ומיד: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה" (משלי ג', יב).

כך אומרת התורה לדור המדבר: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מייסרך" (דברים ח, ה). 

חשוב להבין שאין צירופי מקרים בתורה, הכול היה מחושב מראש בתוכנית אלוקית כדי ללמדנו מוסר וחוקים.

הקב"ה אשר קורא כל הדורות מראש אינו יכול לטעות בבחירת עמו הנבחר, כך אינו יכול לטעות בבחירת נביאיו. במילים אחרות: ה' בחר במשה רבנו להיות מושיע ישראל ומוסר התורה - רק מפני שהכיר את טוהר לבבו וגודל רחמיו, וידע מראש שעתיד להתפלל בעד העם בעת שיחטא!

כך ביארו חז"ל את התוכחה החריפה בתורה, בפסוק המספר כיצד עמד ה' לגזור על כל ישראל כליון בעקבות חטא העגל: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב, י). בפסוק זה טמון רמז עבה במילים "ועתה הניחה לי". וכי יעלה על הדעת שבורא עולם יבקש מאדם בשר ודם שיניח לו לבצע את רצונו?

הסבירו חז"ל בדרך משל:

"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם - וכי משה היה תופש בהקב"ה שהוא אומר: "הניחה לי"? אלא למה הדבר דומה, למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון [-חדר קטן] ומתחיל לבקש להכותו, והיה המלך מצעק מן הקיטון: 'הניחה לי שאכנו'. והיה פדגוג [-מחנך של הילד] עומד בחוץ, אמר הפדגוג: 'המלך ובנו לפנים בקיטון, למה הוא אומר הניחה לי? אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו, לכך הוא מצעק הניחה לי'.

כך אמר הקב"ה למשה: 'ועתה הניחה לי', אמר משה: 'מפני שהקב"ה רוצה שאפייס על ישראל, לפיכך הוא אומר, ועתה הניחה לי', מיד התחיל (-משה) לבקש עליהם רחמים, הוי: 'ויחל משה את פני ה' אלוקיו'." (שמות רבה מב, ט).

"אמר לפניו: רבונו של עולם, יודע אני שאתה אוהב את בניך, ואין אתה מבקש אלא מי שילמד עליהן סנגוריא... כך הקב"ה אומר למשה, 'ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול', אמר משה, וכי תופס אני בידו של הקב"ה? כביכול אינו מבקש אלא מי שילמד עליהן סנגוריא, מיד ויחל משה" (דברים רבה ג, טו).

בני דור המדבר היו בדרגה רוחנית הרבה יותר גבוהה מאתנו, הם זכו להתגלות נבואית אדירה שלא היה כדוגמתה, לכן נדרשה מהם דבקות מוחלטת ללא פקפוק. אמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי"! (מכילתא דשירה ג, 'זה אלי'). בהר-סיני זכו מיליוני אנשים לשמוע את קול ה' מדבר אליהם, היתה זו דרגת נבואה. בכל יום ויום ראו אנשים במו עיניהם נסים גלויים במדבר כבימי האדם הראשון בגן-עדן, כל מזונם ומשקם ובגדיהם נעשו בנס. לכן נהגה בהם מידת הדין. זה הכלל: כגודל השכר - כך גודל האחריות.

עם זאת העניש ה' את החוטאים ברחמים. כי מצד הדין, היו אמורים כל האנשים במדבר לההרג מיד אחרי חטא העגל וחטא המרגלים.

למרות דרגתם הרוחנית הגבוהה, ולמרות כפיות הטובה והוצאת הדיבה שהראו כנגד אהבתו הגמורה של הקב"ה - למרות כל זאת ריחם ה' על בני ישראל במדבר: לא זאת בלבד שאת כל ילדיהם העלה לארץ הקודש כפי הבטחתו, אלא אף את דור המדבר החוטא לא הרג במגפה או באש, ובמקום זאת הוליכם במדבר תחת ענני הכבוד, האכילם והשקם במשך ארבעים שנה בנסים גלויים!

הקב"ה אוהב ומרחם אפילו את החוטאים לו. הפסוק הבא נאמר לבני דור המדבר לאחר שכבר חטאו בחטא המרגלים, ונענשו להלך במדבר במשך ארבעים שנה: "...שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה, וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו - ה' אלוקיך מיסרך" (דברים ח, ד).

ה' שב ומלמד את בני ישראל שלא התכוון מעולם להשמידם, כשם שאב לא ישמיד את בנו, אלא מייסר אותם לטובתם בדומה לאב שמעניש את בנו כדי ליישר את דרכו. יש כאן לימוד חשוב לחוטאים בכל הדורות. 

 בברכה,
דניאל בלס