שאלות באמונה ואמונה בחכמים

בס"ד
 
שלום וברכה,
 
בשונה מדתות השקר, ביהדות מותר לשאול הכול כתלמידים. 

תלמיד שואל שאלות על מנת להבין את ההלכה, אך לא על מנת לחלוק על רבו (ולכפור ח"ו).

ההבדל הוא בין מידת הענווה לבין הגאווה. שמעתי פעם משפט יפה: ביהדות כל שאלה היא לגיטימית כאשר מופיע בסופה סימן שאלה, ולא סימן קריאה!

הרגשת הלב היא לעתים מטעה, ולכן אנו זקוקים להדרכת התורה הקדושה. אך התורה רוצה שנחכים ונבין את חוכמתה והדרכתה, ולא רק נקיים אותה בעיוורון. 

כל רב שפוסק הלכה מסתמך על המקורות, ולכן דבריו יבואו בקנה אחד עם דברי רבנים רבים אחרים בדורנו. הרב לא ממציא הלכות מדעתו האישית (ומי שממציא הלכות או דורש כסף עבור הלכותיו - איננו רב אמתי).

כל מה שמסרו לנו החכמים, הם מסרו על פי התורה הקדושה, ולא מדעתם האישית חלילה.
התורה מספרת לנו שמשה רבינו הקים את הסנהדרין הראשונה בהיסטוריה על פי שליחות אלוקית, וזה היה מוסד הרבנות הראשון של החכמים, שהמשיכו להסמיך זה את זה מדור לדור, ולפסוק הלכה לבני ישראל. עליהם נאמר בתורה: "ועשית ככל אשר יורוך, על פי התורה אשר יורוך... לא תסור מדבריהם ימין ושמאל".
בלעדי החכמים, לא היינו יודעים כיום האם מותר או אסור להדליק נורת חשמל בשבת, או לנסוע במכונית ביום השבת, ואינספור הלכות שדורשים שיקול דעת וידע נרחב במקורות. לשם כך יש לנו רבנים גדולי ישראל בכל דור שפוסקים את ההלכה.
חשוב להבהיר שהחכמים לא "ממציאים" הלכות חלילה, אלא קובעים תקנות וגדרים להלכות קיימות, ולכן יש מצוות שנקראות "מצוות דרבנן" (כלומר מצוות שפסקו החכמים לשמירת התורה), ומצוות שנקראות בשם "מצוות דאורייתא" (כלומר מצוות שהצטוונו בהן כבר במתן תורה).
נא לקרוא בבקשה את המאמר הבא על סמכות חכמים:
https://www.hidabroot.org/he/article/2587
 

אשמח לעזור בכל שאלה נוספת.

 
בברכה,
דניאל בלס