שם הוי"ה

כבוד הרבנים,

לידיעתכם, אני דחוף בארבעת השאלות הבאות בנושא הזה, משום שאני מכיר לא מעט יהודים שהוטעו מהדרך ומן המסורות ומנהגים העתיקים שלנו ועכשיו הוגים בשם המפורש (שם הויה) באופן יומיומי. לפיכך, בכדי לעזור אותם אני ניצב לחקור בעומק את הסיבות ורקע של האיסור על הגיית השם. תודה רבה מראש!

שאלה הראשונה :
בספר ויקרא כ"ד אנחנו קוראים במפורש את התוצאה הגרועה ביותר שיעבור על הנוקב בשם. רש"י מבין אותנו בכתבו ויקרא כ"ד:י"א

ויקב. כְּתַרְגּוּמוֹ "וּפָרֵשׁ", שֶׁנָּקַב שֵׁם הַמְיֻחָד וְגִדֵּף, וְהוּא שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁשָּׁמַע מִסִּינַי (ספרא):
ויקב — Translate this as the Targum does: ופרש “and he pronounced”, thus ויקב … ויקלל means that he uttered the Tetragrammaton and by so doing blasphemed. It was the “Proper Name” which he had heard on Mount Sinai (cf. Sifra, Emor, Section 14 2 and Jeremiah Targ.).

לפי דברי רש"י הבן הבליעל הזה נקב את שם הויה פי מה ששמע מסיני. אז, זאת אומרת שהקב"ה גילה לנו את הגיית שמו הנכון. אם כן, האם הגייה זו מוכר לנו? האם ההגייה מהר סיני זה שמנוקד בתנ" ך - שוא (חולם) קמץ (חיריק)?

שאלה שנייה:

אם זה אסור להגות בשם הויה כפי שהוא מנוקד בתנ"ך וגם בתפילות אחרות, מדוע שם ההויה מנוקד בכלל?

שאלה שלישית:

אם כאומרים, הניקודות סביבות שם ההויה בתנ"ך (שוא -חולם- קמץ -חיריק) לוקחות משמותיו "אדני" ו"אלהים", למה אסור לומר את זה במפורש, למרות זה לא ההגייה הנכונה?

שאלת הרביעית וסופית:

אם זה אסור לומר את שם הויה בכל מקרה אפילו עם ניקודות הלוקחות משמותיו האחרות, אז למה עטרו הסופרים שלנו את שם ההויה בכלל? מה היתה מטרתם לנקד את שם ההויה מתוך האיסור?

דעו נא שאינני שואל לשוא. אני שומר שבת ומצוות ואין זה רצוני להטריד אתכם או לפגוע בשאלותיי. אני פשוט לא מוכשר מספיק לענות את אלה ששאלו אותי ארבעת השאלות האלה.