מקורות לאיסור תרומת איברים

כדאי שתקראי בעיון את המאמר הבא מדברי הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג, אב"ד בירושלים, חבר מועצת הרבנות הראשית, ורב בית החולים `שערי צדק בירושלים בספרו ציץ אליעזר (חלק יג סימן צא): ג` טבת תשל"ז. זאת חנוכה. ירושלים עיה"ק תובב"א. למע"כ מכובדי הנעלה הרופא המהולל דגמיר וסביר וירא ושלם ד"ר אברהם - סופר אברהם נ"י שלום רב ושפע ברכות. קראתי בתשומת לב שתי שאלותיו אודות השתלת כליות ממת לאדם מסוכן כשהתורם הוא מת יהודי ובכובד ראש הנני להשיב לו כדלקמן.

הנה בעצם הבעיה המסובכת של ניתוחי - מתים לשם לימוד כדי לדעת לרפא חולים מסוכנים שלפנינו (ושלא לפנינו) כבר נכתב על כך ספרות - תורנית שלימה, וגם אני השבתי וכתבתי בזמנו בבירור ומיצוי השיטות בזה ונדפס בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סימן י"ד. אבל כל המדובר הוא כשלבסוף הכל יובא לקבורה, וכשלא נהנים מגופו של האבר כדרך הנאתן, ורק מתלמדים עליו.

אולם בכגון הנידון שלפנינו שרוצים לעשות שינוי במעשה - בראשית להחזיר אבר אדם מת לתחייה ע"י השתלתו בגוף אדם חי, וליהנות ממנו כדרך הנאתו, כפי שהיה נועד לתפקידו גם מקודם לכן בחיים חיותו, הדעת נותנת, וכך נראים הדברים, שבכגון דא, כל גדולי הפוסקים היו אז בדעה אחת ואחידה שמצווה לתרום בודאי ליכא, ולא עוד, אלא שעל הבא לשאול אם יתרום אבר מאבריו לאחר מותו לשם מטרה כזאת, היו ג"כ מייעצים לו שלא לעשות כזאת להעביר עליו את הדרך ולבטל ממנו כמה מצוות ושיעברו עליו כמה איסורים, ובמתים חפשי כתיב ואין עליו כל חיוב לעשות מצוות בגופו לאחר מותו אפילו משום פיקוח נפש. ועם מותו עליו לתת להחזיר את גופו בשלימותו אל המקום אשר ממנו לוקח בראשונה כפי אשר עלתה ונגזר מלפניו ית"ש.

וישנו בדבר הזה הן משום והנגלות לנו ולבנינו וגם לרבות משום והנסתרות לד` אלקינו, והדברים מגיעים גם מעבר לאופק תחום ראייתנו, ורק לבו של אדם מרגיש ורואה זאת, בבחינה של ולבי ראה הרבה חכמה. והדברים אמורים לא רק על הסכמה להסרת והשתלת אבר גדול ממת לחי ככליה, כי אם חלים הם אפילו על האבר הכי קטן כהסרת והשתלת קרום עין, וקטן וגדול שם הוא.

ויפים הדברים שראיתי שכותב על כגון זה בס` ישמח לבב (לאחד מגדולי רבני מרוקו) חיו"ד סי` מ"ה, וז"ל: מכאן מודענא רבה למה שנתחדש דבר פלא בימינו אלה ע"י רופאים מומחים שלוקחים גלגל עיניים של מת ונותנים בעיני הסומא ויאורו עיניו כאחד הבריאים, שלפי מ"ש יהיה ענין זה אסור לישראל שאין לך הנאת מת גדולה מזה, ואע"פ שיש לצדד ולומר דהואיל ונזרקה חיות בעיניים אלו ונעשית בהם תחיית המתים תו לא חשוב הנאת מת כי חיות הנה, מ"מ כיון שמגופו של מת באו לא גרע מתשמישיו של מת שגם הם אסורים בהנאה, ועיין להגאון חתם סופר (חלק יו"ד סי` של"ו) לעניין אם מותר לנתח המת כדי ללמוד ממנו אופני הרפואה לאותו חולי, וכתב דאפילו יש לפנינו חולה שדומה למחלתו של זה והניתוח יש בו ספק הצלת נפשות אפ"ה אסור, משום דלימוד זה מיקרי הנאה, דמת אסור בהנאה, אפילו במוכר עצמו לכך אסור משום הנאה וכו`.

ואע"פ שיש מי שחולק בזה היינו משום דס"ל שהנאת הלימוד לא מקרי הנאה, משא"כ בנידון זה שלוקחים גלגל עינו של מת עצמו ונותנים עין תחת עין אין לך הנאה גדולה מזו, והמוכר עצמו לכך ידע נאמנה שכאשר יקום בתחיית המתים יהיה סומא בעיניו כמו שהקפידו חז"ל בענייני התכריכים מה"ט כנודע, ואע"פ שאמרו שכל בעלי מומים יהיו מתרפאים, היינו בנולד כך או שקרה לו מקרה ונולד בו מום, משא"כ בחובל בעצמו ומכר עיניו בכסף מלא, השכל מחייב שאין נותנים לו תמורתן עכ"ל. ויש להעיר, דלמעשה יוצא שבדרך כלל ועפ"י רוב המדובר לא רק בהסרת הקרום של עין המת בלבד, אלא המדובר, לנקר את העין אחרי המיתה ולגונזו אחרי כן במידת חום מתאימה, ובבוא הזמן והצורך מסירים מהעין את הקרום ומרכיבים אותו על העין החי. וא"כ מה גדול ניוול המת בזה.

הן מעצם ניקור כזה, והן במה שמשהים את אבר זה של העין כ"כ זמן רב בלי קבורה. כמו כן יש להדגיש על האיסור היותר חמור שישנו כאשר כן מסדרים את ההשתלה בדרך העברה מידית מקרום עפעפי עיניו של מת תיכף ומיד עם המיתה ע"ג עיניו של החולה. דכפי שקראתי, אז מתוך הבהירות ומתוך רצון הרופא המנתח שזה יצליח יותר בבטחה, הוא ממהר להסיר עור העפעפים תיכף ומיד לגסיסה בעודו חומו בקרבו, באופן שבהרבה פעמים לא ברור אפילו אם מת בודאי, וא"כ הא חל על זה ממש דין המשנה והגמ` בשבת (קנא ב) שהמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים. משל לנר שכבה והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה. והיא הלכה פסוקה ברמב"ם ובשו"ע באין חולק. ואם כן מאותו הטעם.

יש להימנע גם מהתרמת כליות, ובנימוק נוסף, דמי יודע עוד מה תהיינה הכליות יועצות בגופו של השני [ואותו הדבר גם בשתילת - עיניים - מי יודע למה יתורו העיניים בגופו של השני] ויהיו נזקפים על התורם - המת שבגרמתו בא זה. וברור שאין חילוק בין אם תורם תמורת כסף לבין אם מנדב, בהיות ואינו מצווה על כך, וישנם ממילא תוצאות - מזרות האמורות.

ועוד זאת. אני מזדהה בהחלט עם מ"ש בזה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי` ז` אות כ"ב), דעוד יש לומר בזה כדברי הרדב"ז בתשובה (ח"ג סי` תרכ"ז), דכתיב דרכיה דרכי נועם, וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא, ואיך יעלה על דעתנו, שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו, הלכך איני רואה טעם לדין זה. - וכ"ז שייך אף בניתוח מת. ומכל שכן לחתוך אברו לצורך חי, אף בחולה לפנינו, כי איך יעלה על הדעת לעשות כן אם מת גדול הדור או נשיא בישראל, ואם הי` מצווה גם אצלם שייך מצווה, ואם ל"ה מצוה אצלם גם באיש פשוט ל"ש מצוה, דהתורה ניתן לכל, אלא ע"כ דלא שייך מצוה בכה"ג עיי"ש.

וברור בעיני ששום אחד מהרבנים והתלמידי חכמים שכתבו להתיר בזה בזמנינו, לא יהא מוכן לקיים את האם אתה עושה כן ולא יהא מוכן לתרום אחד מאבריו לשם מטרה זאת אפילו אם ידע נאמנה שישתמשו בו רק עבור הצלת חולה מסוכן. אלא הוא זה, מפני שההכרה העמוקה של האדם מישראל המאמין ומושרש עמוק באמונתו היא, דכשם שלאחר המות הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, כך גזירת הצו האלקי בזה כי גם הגוף בשלימותו יקוים בו, כי ישוב העפר על הארץ כשהיה. ולא להתחכם להחזיר לתחיה חלקים ממנו, ויהיה הנימוק מה שיהיה.

וחמורה היא גם הבעיה השניה שמעורר כבודו במכתבו, ואולי עוד ביותר, והיא, הקביעה המדויקת מתי נפטר התורם, וכרוך עם זה גם הבעיה, אם מותר לעכב יציאת הנפש מהתורם, כפי שמתאר בדבריו. ומלבד מה שהשכיל כבר לבאר בזה בשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"ב סי` קע"ד), וכותב, דבדבר שעושים הרופאים לקיים את מי שרוצים ליטול ממנו איזה אבר שיחיה, אף שלא היה ראוי כבר לחיות, ע"י אמצעים מלאכותיים עד שיהיה מוכן להשתיל בחולה, דכיון שאינו לרפואתו אלא להאריך חייו איזה שעה, אם חיי השעה שיחיה ע"י האמצעים של הרופאים יהיה ביסורים אסור. וממשיך וקובע, דסתם עיכוב יציאת הנפש בגוסס הוא ביסורים, ומה שיאמרו הרופאים שאינו מרגיש כבר ביסורין אין להאמינם כי אפשר לא שייך שידעו זה יעו"ש. חוץ מזה.

לדעתי, לפי התיאורים, ולפי חילוקי הדיעות בין ההלכה לבין הרפואה שבימינו מתי שיש לקבוע בדיוק את המות, וביותר לאור האנדרלמוסיה שמכניסים בזה המכשירים שיחברו לגופו אשר משאירים אותו ע"י כן בחיים ע"י הנשמה והזרמת הדם באופן מלאכותי (יעוין לעיל סימן פ"ט תיאור ארוך בזה עיי"ש היטב ותבין האובייקטיביות הרבה שצריכים לכן כדי להבין במצבים).

וגם לרבות חרדת הרופאים המטפלים להצליח במלאכתם מלאכת - השתילה, לא ימלט כמעט שלא יכשלו בזדון או בשגגה לגרום באיזה צורה שהיא ע"י טיפולם לקיצור החיים של זה התורם, ולו לרגעים תבחננו, ושע"ז הוא שאמרו ז"ל בההיא דשבת, דהמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים משל לנר שכבה והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה. ויפה מבאר בשו"ת מנחת יצחק שם בסי` ז` אותיות י"א - ט"ו (מדי דברו בנוגע להשתלת לב), דבמקרב אף חיי שעה הוי בכלל שפיכת דמים ודאי ולא הותר אף משום הצלת נפש אחרת אף דיהיה בזה ודאי הצלה עיי"ש. ודון מינה ומינה. ואין להאריך יותר. והנני בכבוד רב ובברכה מרובה אליעזר יהודה וולדנברג.

חנוכה שמח – מנשה ישראל