מה הקשר בין קדיש לנשמת הנפטר?

שלום וברכה

עקב עצמת האמונה הגלומה בקדיש קבעה ההלכה שעל כל אדם מישראל "להשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש".

בקבלה נקבעו נתונים שונים למספר הקדישים שיש לומר בציבור בכל יממה: "לא פחות משבעה קדישים בכל יום (יממה)" ולפי האר"י הקדוש - שנים עשר, ויש אומרים שלוש עשרה כנגד י"ג מידות הרחמים.

החובה והעיתוי לומר קדיש, כחלק מהתפילה או בזיקה לאבל, והנוסחים המקובלים שנקבעו במשך הדורות אינם מופיעים בתלמודים, בבלי וירושלמי, ובמדרשים. צוין רק ש -"יהא שמיה רבא" נאמר לאחר דרשה באגדה.

לראשונה נקבעה אמירת קדיש בתפילה ולאחר קריאה בתורה במסכת סופרים, שנחתמה כמאה שנה לאחר חתימת התלמוד הבבלי, (זה נחתם בשנת 500) אך נוסח הקדיש אינו כתוב שם. התיעוד הראשוני לנוסח נמצא בסידור של רבי עמרם גאון (משנת 860)- סידור התפילה הראשון הידוע.

נוסח זהה כמעט נמצא בסידור של רבי סעדיה גאון (כמאה שנה לאחר מכן) וב"יד החזקה" של הרמב"ם (פורסם בשנת 1190).

יש משערים כי הקדיש חובר במקורו בעברית ותורגם לארמית כי זאת היתה השפה השגורה בפי רוב העם בתקופת המשנה והתלמוד.

אמנם הקדיש חובר במקורו כשיר תהילה לאחר לימוד תורה, אך במהלך הדורות הוא שולב כקטע מרכזי החוזר ונאמר במהלך כל התפילות ובתודעה העממית הוא נקשר בזיקה לאבל.

קדיש אבלים

"וייצר ה` אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". הרכב האדם מחומר ורוח והאיזון בין שניהם הינו פלא שעליו תהו הוגים בכל הדורות, שלא הובן בעבר ולא מובן בימינו, כי מהות החיים אינם מובנים לאדם. פחות מכן מבין אדם מה קורה כאשר בסיום החיים נפרדים שני מרכיבים אלו-"וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה".

תגובות האדם האלילי למות, שנאסרו לנו:"לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" "ודרש אל המתים", "דרשו אל האבות ואל הידענים המצפצפים והמהגים הלוא עם אל אלהיו ידרש בעד החיים אל המתים". "הישבים בקברים ובנצורים ילינו", לעומת זאת תגובת היהודי המאמין: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" - מכונה `צדוק הדין`.

האבל - באסונו, ביגונו, בצערו ובשברון לבו - אינו שואל את ה` למה! ואינו מטיח דברים כלפי מעלה, אלא אומר קדיש: "יהא שמיה רבא מבורך לעולם". באמירת קדיש אבלים מובעת האמונה בחיים שלאחר המות.

לנשמה בנפרד יש חיים מסוג שונה מאשר לצרוף גוף ונשמה, חיים שאינם נתפסים בחושיו או בשכלו של אדם החי בעולם הזה. בעתיד יחודשו החיים הארציים,לראויים לכך, ולכן אומרים את `הקדיש הגדול` בו נזכרת האמונה בתחית המתים. בקדיש מובעת האמונה בקדושת ה`, אמונה שאינה מותחמת בזמן, בחלל, בעולם הזה או בעולם הבא.

מנהג אמירת קדיש בזיקה למות חל בשלושה מועדים: פעם אחת לאחר הקבורה, במשך אחד עשר חודש לאחריה ובכל שנה ביום הפטירה - בכל התפילות.

במקור הונהג לומר קדיש במשך שנים עשר חודש לאחר הפטירה, אך הזמן קוצר בחודש כי משפט רשעים בגיהנום שנים עשר חודש ולא יעשה אדם את הוריו רשעים. ניתן לטעון שבהשפעת הקבלה, היא חכמת הסוד, פשט מנהג אמירת קדיש אבלים בכל בית ישראל.

וכך קבע ענק חכמי הסוד האר"י הקדוש: "טוב לומר הקדיש הזה על מיתת אביו ואמו כל השנה כולה, אפילו בשבתות ויום טוב , לפי שאין הטעם מה שחושבים המון העם - שמועיל להציל נפש המת מדינא של גיהנום לבד, כי הנה יש תועלת אחרת והוא - להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדרגה למדרגה." מהרב צבי ויסמן.

וזהו המדרש שעליו מבוסס המנהג: מעשה ברבי עקיבא שהיה מהלך בבית הקברות בדרך ופגע באדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם והיה טעון משא גדול של קוצים על ראשו והיה צווח ומתאנח. כסבור עליו רבי עקיבא שהוא חי והיה רץ כסוס. גזר עליו רבי עקיבא והעמידו. אמר לו: מה לאותו האיש לעשות עבודה קשה כזאת אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך אני אפדה אותך מידו, ואם עני אתה ובני אדם באים עליך בעקיפין, אני מעשיר אותך. אמר לו: בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו בי הממונים עלי. אמר לו רבי עקיבא: מה זה ומה מעשיך כסבור עליו רבי עקיבא שהוא חי ואותו האיש מת היה. אמר לו רבי עקיבא: אם מת אתה עצים למה לך אמר לו האיש: בכל יום שולחים אותי לחטוב עצים. כשבאנו לכאן אני וחברי גזרו עלינו דין שריפה. כשאני מלקט עצים שורפין את חברי. וכשהם מלקטים עצים שורפים אותי.

אמר לו רבי עקיבא: בני! מה היה מלאכתך בעולם שבאת ממנו אמר לו: גבאי המכס הייתי והייתי נושא פנים לעשירים והורג את העניים. ולא הנחתי דבר אסור שלא עשיתי בעולם ההוא. אמר לו רבי עקיבא: כלום שמעת מאותם הממונים עליך לפורענות איזה דבר שיש לו תקנה אמר האיש: בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי הפורענות, שאותו האיש אין לו תקנה. אלא שמעתי מהם דבר שלא יכול להיות. שהיו אומרים לי: שאילמלי היה היה לו לעני זה בן שהיה עומד בקהל ואומר: "ברכו את ה` המבורך" והם עונים אחריו: "יהא שמיה רבא מבורך" מיד מתירין אותו מן הפורענות. ואותו איש לא היה לו בן מעולם, אלא שהניח את אשתו מעוברת ואין יודעין אם ילדה זכר, ואם ילדה זכר, מי מלמדו תורה שאין לאותו איש אוהב בעולם. מיד קיבל עליו רבי עקיבא לילך לחפש אם נולד לו בן זכר כדי ללמדו תורה ויעמידנו לפני הציבור. אמר לו:מה שמך אמר לו: עקיבא! ושם אשתך אמר לו:שושניבא.

ושם עירך אמר לו: לודקיא. מיד נצטער רבי עקיבא צער גדול והלך ושאל עליו. אמרו הבריות: ישחקו עצמותיו בגיהנום! שאל על אשתו. אמרו הבריות: ימחה שמה וזכרה מן העולם! שאל על בנו אמרו הבריות: הרי הוא ערל, ואפילו במצות מילה לא עסקו בו. מיד מלו רבי עקיבא והושיבו ללמוד תורה. ולא היה לומד התורה עד שישב עליו רבי עקיבא ארבעים יום בתענית.

יצתה בת קול ואמרה: על זה אתה מתענה אמר לפניו: רבונו של עולם! והלוא לפניך ערבתי אותו! מיד נפתח לבו ולמדו אל"ף בי"ת, עד שהוליכו לביתו ולמדו תורה, וברכת המזון וקריאת שמע ותפילה. והעמידו והתפלל ואמר: "ברכו את ה` המבורך"! והם ענו אחריו: "ברוך ה` המבורך לעולם ועד". באותה שעה התירו לאותו האיש מן הפורענות. ובא אותו האיש לרבי עקיבע בחלום ואמר: יהי רצון מלפני הקדוש ברוך הוא שתנוח דעתך בגן עדן שהנחת אותי מדינה של גיהנום. מיד פתח רבי עקיבא ואמר:"ה` שמך לעולם, ה` זכרך לדר ודר"! (תהילים קלה. יב.) .

חנוכה שמח – מנשה ישראל