הנתינה של ה’

בס"ד

שלום וברכה,

אכן מידת הנתינה היא תכלית גבוהה מאוד של עשייה לשמה (לשם שמים), שהיא מידתו של בורא עולם המעניק לנו מתנות חינם מאהבתו אותנו, ולשם עלייתנו הרוחנית.

אילו הקב"ה היה רוצה שנעבוד אותו - לטובתו והנאתו - היתה טענתך נכונה.

אך במציאות, האדם לא יכול להעניק לאלוקים האינסופי והנצחי דבר, שהרי הכול שלו.

ההיפך הוא הנכון:

אבא שדורש מילדיו להיות טובים, ללכת לבית הספר, לא להיכנע לאלימות, לא לפגוע בבעלי חיים וכדו', נותן להם סוכריות כשהם מתנהגים יפה, ומעניש אותם כשהם נוהגים ברוע לב - עושה זאת מאהבתם ולטובתם.

כך נאמר בתורה: "בנים אתם לה' אלוקיכם", "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך" (דברים ח, ה), "לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנוכי מצווך היום - לטוב לך!" (דברים י, יג).

הקב"ה אינו זקוק לתפילותינו ושבחינו, אלא רוצה שנזכה להכיר בו בתודעתנו ולהתקרב אליו - כי הוא מקור הטוב - כי רק כך נזכה להנות מטובו הנצחי ולזכות לשפע הרוחני האדיר.

הקב"ה רוצה שנהנה בחיים, אך הוא רוצה שנהנה בצורה הטובה ביותר.
הוא יתברך נתן לנו בחירה חופשית בין טוב לרע - עליהם נקבע מקומנו לעולם הבא. המצוות הן למעשה הוראות היצרן שמסר הבורא להדריכנו בדרך הטוב, ולהטיב לנו. העניין הוסבר בהרחבה במאמרי "למה לא מספיק להאמין בלב?":
https://www.hidabroot.org/article/237113
 
את רוב החוקים אנו מבינים, כי טובתם נראית לכל. וגם התוצאות נראות היטב. לדוגמה, חוקי הצניעות נועדו להפריד בין המינים, ולמנוע תאווה מעוורת - אשר גורמת להיקשרויות רגשיות שגויות, ואחר כך למפח נפש וצלקות (לא במקרה שיעורי הגירושין בחברה הכללית הגיעו לממדים מפחידים: כל זוג שלישי בישראל מתגרש! הסיבה לכך היא חוסר צניעות והפרדה בין המינים). הוראות היצרן של הבורא נועדו לתת לנו חיים טובים יותר גם בעולם הזה - חיי משפחה, זוגיות נאמנה, חינוך ילדים טוב יותר. עוד בתשובה הבאה:
https://www.hidabroot.org/question/250494
המצוות נועדו לטובתנו, לכן מקיימי המצוות זוכים לחיים טובים יותר גם בעולם הזה, וכמובן לנצח נצחים בעולם הבא.

עבודת הבורא היא הדרך לזכות לאושר הרוחני הגבוה מכל אושר אחר.

"לחם חסד" (לחם של בושה) הוא מושג שמתאר קבלת שכר בעולם הבא בחינם, ולא מתוך מאמץ, בדומה לעני המבקש נדבה. הרעיון שמאחוריו הוא, שהנשמה מטבעה מתביישת לקבל מעמד ושכר על מה שלא השקיעה למענו, לעומת האושר הנצחי שהיא חווה כאשר עמדה בהצלחה בנסיונות.
במילים אחרות, הנשמה זקוקה לבנות את עצמה, ולהשיג את גבורתה על ידי הניסיונות והמצוות, שמתוכן היא זוכה לקרבת האלוקים. המטרה היא להידמות לאלוקים, וכדי להידמות לאלוקים על הנשמה לבחור בכוחות עצמה להתקרב לאלוקים.
יהיה מי שישאל בטעות: "אז למה אלוקים לא ברא את הנשמה ללא בושה?", אך צריך להבין כי אושרה של הנשמה אינו יכול להיות מושג על ידי שקר ודמיון, כי האושר האמתי הוא בעצם הקרבה לה', בכדי להשיג מטרה נכבדה זו צריך האדם להידמות לה' באמת, ולא באמצעות שקר ודמיון. ה' אמת, ולכן הנשמה צריכה להיות אמתית כדי להידמות לו ולהתקרב אליו באמת.
 
אב שאוהב את ילדיו, רוצה שילדיו יתבגרו ויהיו לאנשים עצמאים, ישרים וצדיקים בזכות עצמם.
כך להבדיל, הקב"ה רוצה שהנשמות שברא יזכו להגיע למידת הגבורה בכוחות עצמן, וכך יזכו לקירבתו בזכות ולא בחסד-חינם.
ה"משחק" נועד לייצר גיבורים. גיבורים לא "בכאילו", אלא גיבורים באמת.
  

* * *

 
כשם שרוע נובע מחיסרון, כך טוב נובע משלמות. הרע רוצה לקחת ולהחשיך את האחר, בעוד הטוב רוצה להעניק ולהאיר לאחר. רצון הטוב הוא להטיב, להשפיע. זה טבעו של מי שיש לו הכל - להשפיע לאחרים מטובו האדיר והגדול.
אלוקים הוא יישות מושלמת, אינסופית, על כן הקב"ה הוא טוב מושלם, ורצונו להטיב.
חכמים רבים המשילו זאת לשמש המאירה, אשר אורה מגיע עד לארץ, אלא שהנבראים זוכים להנות מאותה בהתאם לדרגתם (החפרפרת לא תהנה מאור השמש כמו האדם). כך להבדיל, הטוב האלוקי ברא את הנבראים ומטיב להם בדרגות שונות לפי יכולתן, כאשר האדם נמצא בראש הפירמידה - כי הוא קיבל בחירה חופשית, על כן ניתן להטיב לו יותר מכל בריה אחרת.
 
הקב"ה ברא את בני האדם כדי להטיב להם, ובמטרה שיהיו דומים לו וקרובים אליו בעולם הבא. כך נאמר בתורה: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א', כז). האדם הוא נזר הבריאה. ומבחינה זו אנו דומים לבנים ובנות של הקב"ה: "כי בנים אתם לה' אלוקיכם".
ההטבה הגדולה ביותר שיש היא הרוממות הרוחנית, הגבורה שאותה משיגים באמצעות הנסיונות ומלחמת היצר בעולם הזה, בדומה לספורטאי שמשיג מדליה רק לאחר ניצחון בתחרות קשה. כך הנסיונות והבחירות שלנו בעולם הזה נועדו לרומם אותנו, ולהביאנו לדרגה רוחנית גבוהה, שבה נהיה דומים לבורא עולם בזכות הבחירות שלנו והמעשים שלנו.
 
המטרה של החיים היא לקיים את רצונו של בורא עולם, על ידי תיקון המידות והתגברות על התאוות שלנו, בכך נגדיל את הנשמה שלנו עוד ועוד, ונקרב אותה למקור יוצרה. בעולם הבא, תהיה הנשמה קרובה לקב"ה בגן-עדן לפי קדושת ורמת המעשים שלנו בעולם הזה. התורה היא ספר הוראות היצרן המדריך אותנו כיצד להשיג את ההטבה הגדולה הזו, וכיצד לקיים את רצונו של בורא עולם.

אנסה לתאר זאת בשלבים:
 
1. רוע כידוע נובע תמיד מחיסרון (אנוכיות, צורך עצמי), לכן הרוע מטבעו לוקח מהאחר.
2. הטוב נובע משלמות, לכן הטוב תמיד נותן.
3. מי שהוא אינסופי ומושלם, אין אצלו רוע ואין אצלו חסרונות. מכיוון שהוא מושלם הוא מוכרח להיות טוב ומטיב.
4. לכן הקב"ה ברא את העולם, את בעלי החיים, ולהבדיל מהם את המלאכים, כדי לתת להם מטובו הנצחי.
5. אך הטוב האמיתי של הקב"ה הוא הקירבה אליו. כי הוא יתברך מקור הטוב. הוא האינסוף הנצחי.
6. כדי להתקרב לבורא - צריך להידמות אליו. מי שדומה לו ביותר - קרוב אליו ביותר. רק מי שקרוב לקב"ה יוכל להנות משפע אמיתי ונצחי.
7. הידמות זו לבורא עולם - לא יכולה להיות מבוססת על שקר או דמיון, כי אלוקים הוא אמת, והקירבה אליו נובעת מההידמות האמיתית אליו יתברך. לכן זיוף ואשליה לא יוכלו לחבר בין הנברא לאלוקים.
8. לכן הקב"ה ברא יצור מיוחד במינו שנקרא אדם. האדם לבדו קיבל נשמה אלוקית שהיא הדומה ביותר לקב"ה, וכך ניתנה לו היכולת ליצור או להחריב מכוחו של אלוקים. הבחירה החופשית היא "צלם אלוקים", אשר הופך את הנשמה ליישות אינדיבידואלית. הבחירה האישית היא שמאפשרת לנשמה לקבל את קרבת הבורא מכח רצונה העצמי. לכן אפילו למלאכים אין היכולת להידמות לאלוקים כמו האדם. אמרו על כך חז"ל בגמרא, שאלוקים ממלא כל העולם כולו כפי שהנשמה ממלאת כל הגוף כולו.
9. כל היצורים בעולם מקבלים את טובו של אלוקים ללא בחירה, ואפילו המלאכים הגבוהים ביותר. לכן הקירבה שלהם לאלוקים מוגבלת, כי הם אינם דומים אליו. על האדם הוטלה המשימה הגדולה ביותר - להידמות לקב"ה בכח הבחירה העצמית שלו, הנובעת ישירות מאלוקים. האדם חייב לבחור בכוחות עצמו ב-אמת, כדי להידמות לאלוקים ולזכות לקירבתו הנצחית.
10. לכן הוצב האדם בעולם של חושך ושל נסיונות, ניתן לו יצר טוב ויצר רע, רצון אלוקי למשמעות רוחנית, ומשיכה נפשית לחומר. באמצעות התורה לומד האדם לשלב בין הרוח לבין החומר, ולהידמות לאלוקים. ההידמות הגבוהה ביותר לאלוקים היא להטיב כמוהו ללא בקשת תמורה. כפי שאלוקים אינו מקבל דבר מן האדם, כך ההידמות הגדולה ביותר אליו תהיה בהקרבה וקיום מצוות "לשמה", שלא על מנת לקבל שכר. זוהי הדרגה הגבוהה ביותר של הקירבה לקב"ה, וזהו גם הכח הגדול ביותר שקיים בנשמה שניתנה לאדם, זהו כח האהבה.
משמעות החיים של האדם היא האהבה. וכך גילה ה' בתורתו הקדושה (דברים פרק ו, ה): "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (אפילו נוטל את ממונך, אפילו נוטל את נפשך - אהוב אותו בכל לבך. זוהי משמעות חייך על פני האדמה).

המטרה האלוקית היתה להתגלות לאדם, כדי לתת לו הוראות יצרן מהו הטוב ומהו הרע, למען ישיג האדם השלם את תכלית חייו ויזכה לעולם הבא. מטרת הבריאה היתה להעמיד עם שיקיים את רצון השם ויזכה לטוב האמיתי. אך רוב הגויים בעולם לא ביקשו את אלוקים ולא רצו להקריב בעבורו. ה' בחר בעם ישראל בגלל שעם ישראל רצה בו, ובזכות אבותיו.
המטרה העיקרית של ה' היתה להעמיד את האדם השלם שמקיים את תורתו, ולכן עם ישראל הוא העם הנבחר, שכל דורש אלוקים יוכל להצטרף אליו. וכך נאמר בתורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות פרק יט, ו). ישראל היא הממלכה האלוקית, והנביאים ניבאו שכאשר תגיע הגאולה השלמה, כל הגויים בעולם יכירו באמת ויחיו בשלום עולמי. אהבה אלוקית ואחדות, זוהי משמעות החיים.
חפשי בגוגל את החוברת "שיחה גורלית" ותהני מהסבר מורחב בנושא עדין זה.

בברכה,

דניאל בלס