למה צמים בעשרה בטבת?

שלום וברכה התענית מתחילה בשעה 5:25 לערך בבוקר עד 5:20 בערך בערב. התענית היא כי ביום זה הובקעה ירושלים לפני החורבן, ואז התחילה גלות ישראל בהרחבה קיראי בקובץ המצורף. בברכה - בנימין שמואלי ענייני עשרה בטבת – ספר התודעה עשרה בטבת: שמונה מאות וחמשים שנה ישבו ישראל בארצם מיום שהכניסם יהושע לשם, והולידו בנים ובני בנים - עשרים דור, עד שעלה עליהם נבוכדנצר הרשע מלך בבל והגלם; ארבע מאות וארבעים שנה עד שבנה שלמה את בית המקדש, ועוד ארבע מאות ועשר שנים שהיה בית המקדש קיָּם עד שהחריבוהו חיל כשדים:

כשנכנסו ישראל לארץ, נכנסו בה לשבת ישיבת עולם, שכך הבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה - לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ, עַד עוֹלָם (בראשית יג), אלא שתנאי התנה הקב"ה עמהם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם - וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ (ויקרא כ); וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם (ויקרא יח): `משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס - שאין עומד במעיו אלא מקיאו; כך ארץ ישראל אינה מקיֶּמת עוברי עבֵרה`: דורות רבים מעשרים ואחד הדורות שישבו בארץ בפעם הראשונה, לא שמרו על כל חקות ה` ואת משפטיו לא עשו, ויטמאו אותה בגילולי עבודה זרה, ויעזבו את ה` ויעבדו לבעל ולעשתרות, ויעזבו את בית ה` אלקי אבותיהם ויעבדו את האשרים ואת העצבים ויהי קצף על יהודה וירושלים באשמתם זאת.

וישלח בהם נביאים להשיבם אל ה`, ויעידו בם, ולא האזינו: וככתוב גַּם כָּל שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהָעָם הִרְבּוּ לִמְעָל מַעַל כְּכֹל תֹּעֲבוֹת הַגּוֹיִם וַיְטַמְּאוּ אֶת בֵּית ה` אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ בִּירוּשָׁלִָם; וַיִּשְׁלַח ה` אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיהֶם עֲלֵיהֶם בְּיַד מַלְאָכָיו, הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ, כִּי חָמַל עַל עַמּוֹ וְעַל מְעוֹנוֹ; וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹקִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו, עַד עֲלוֹת חֲמַת ה` בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא (דברי הימים - ב לו): אמרו חכמים: `למה היו עשרת השבטים ושבט יהודה ובנימין דומין לשני בני אדם שהיו מתכסים בשמלה חדשה בימות הגשמים; והיה זה בוגד מכאן וזה בוגד מכאן עד שקרעו אותה.

כך, לא זזו עשרת השבטים עובדים עבודת אלילים בשומרון, ושבט יהודה ובנימין (עובדים עבודת אלילים) בירושלים, עד שגרמו לירושלים לחרב`: וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, (טבת) בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְכָל חֵילוֹ, עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב; וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ - וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ; וַתִּבָּקַע הָעִיר וגו` (מלכים - ב כה): וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ וגו` בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים וגו` וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה` וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וגו` וְאֶת כָּל חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ וגו` וְאֵת יֶתֶר הָאָמוֹן (ההמון) הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים (ירמיה נב): אמור מעתה: ראשית הפורענות, בעשרה בטבת היתה, שבו התחיל המצור, ובאו אנשי ירושלים במצוק עד שנפלו חומות העיר ונשרף בית המקדש ויהודה הלכה בגולה: במצור ובמצוק וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר וגו` וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר (ירמיה נב) - והיו בנות ציון מתחברות בשוָקים והיו רואות אלו את אלו.

זאת אומרת לחברתה: למה יצאת לשוק, שלא יצאת לשוק מימיך והיא עונה ואומרת לה: מכסה אני ממך קשה היא מכת הרעב, איני יכולה לסבול. והן אוחזות זו בזו וחוזרות ומבקשות בתוך העיר ואינן מוצאות; והיו מגפפות את העמודים ומתות עליהם בראש כל פנה. ובניהן יונקי חלבן היו מהלכים על ידיהם ועל רגליהם, כל אחד ואחד מכיר את אמו, והוא עולה ונוטל את דדה ונותנו בפיו, שמא ימשוך לו חלב, והוא אינו מושך, ונפשו מטרפת - והוא מת אל חיק אמו` (פסיקתא רבתי כו): `כשבא אותו רשע עם המלכים לירושלים, דִּמו ללכדה בזמן מועט; והקדוש ברוך הוא היה מחזק את אנשי ירושלים עד השנה השלישית - אולי יחזרו בתשובה. והיו גבורים בירושלים עד אין חקר והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים מהם חללים הרבה, והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גברתי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל החומה - היה מקבלן בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים (גם) ברגלו והיה מחזירן לחיל. וגרם העוון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת.

באותה שעה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים` (ילקוט שמעוני איכה תתרט): תענית לשם תיקון עוונות: התענית של עשרה בטבת, כשאר התעניות שנתקנו לאבל ולצער על חרבן בית המקדש וגלות ישראל, לא הצער והאבל הם העיקר בתענית, כי דיה הצרה שהיתה בשעתה; אלא עיקרה של התענית ותכליתה לעורר את הלבבות, לפתוח דרכי התשובה, ויהי זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלה נשוב להטיב, שנאמר (ויקרא כו): וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וגו`: אמרו חכמים: `כל דור שאינו נבנה (בית המקדש) בימיו - מעלין עליו כאילו הוא החריבו`.

לפי שיש בכחו של כל דור ודור לעורר עליו רחמי שמים לגאול את ישראל מיד צר ולקבץ כל נדחיו לארצם ולבנות להם בית הבחירה. ובמה בתשובה שלמה ובתיקון עוונות הראשונים. וכל זמן שהישועה לא באה, סימן הוא זה שעדיִן לא שבנו מחטאינו ואנו נמקים בעוונותינו ובעוונות אבותינו אתנו, ומשהים את הקץ לבוא, וכאילו ח"ו אנחנו גרמנו את החרבן: אפילו חרב בית המקדש וישראל שרויין בגלות ונחלתנו שממה ביד זרים, חס ושלום לא ספר כריתות נתן ה` לעמו, לא גלות עולם גזר עליהם ולא חרבן נצח חרץ למקדשיו, אלא הישיבה בארץ ובנין בית המקדש, הם נִתנו להיות קיָּמים לעולם, ואילו הגלות והחרבן והצער - ארעי, ולשעה בלבד הם, ויכולים בכל שעה של רחמים להפוך לשמחה וששון: גרוש ולא הקאה: מקרא זה שנאמר: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם (ויקרא יח), אינו אזהרה בלבד, אלא גם הבטחה: הקדוש ברוך הוא מבטיח לישראל, שאפילו יטמאו את הארץ, היא לא תקיא אותם.

רק את הגוי אשר לפנינו היא `קאה` ולא ישובו אליה לעולם כשם שהקיא לא ישוב לעולם למעיו של המקיא, מפני התעוב. אבל את ישראל היא לא תקיא. גרש גורשנו ממנה בעוונותינו, גלֹה גלינו מפני חטאינו, אבל גם שוב נשוב אליה ונִרש אותה כולה ירושת עולם, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וברחמים להחיש את קץ הגאולה והישועה: `ולכן חיָּיב כל איש ואיש לשים אל לבו באותם הימים לפשפש במעשיו ולשוב בהם. כי העיקר בתענית, כמו שכתוב באנשי נינוה (יונה ג): וַיַּרְא הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, ואמרו רבותינו: `וירא את שקם ואת תעניתם` לא נאמר, אלא `את מעשיהם` ואין התענית אלא הכנה לתשובה: לכן, אותם האנשים שמתענים - והולכים בטיול ובדברים בטלים, תפסו הטפל והניחו העיקר. ומכל מקום, אין לפטור רק בתשובה (בלי תענית), כי ימים אלה מצוַת עשה מדברי הנביאים להתענות בהם`: אמרו חכמים: כל תענית שאינה כתיקונה, עליה הכתוב אומר (ירמיה יב): נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ, עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ: