מה היא בדיוק גסות הרוח?

שלום וברכה

מגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק ד 

הרבה שמות של גנות נקראו למתגאה, גאה, גבה לב, עינים רמות, רם, יהיר], ובלשון חכמים גס רוח. 

אנציקלופדיה תלמודית כרך ה, [גאוה] טור לז 

האיסור ומקורו. אזהרה לגסי הרוח - שלא יהא אדם גס רוח - מנין, אמר רבא אמר זעירי: שמעו והאזינו ואל תגבהו, רב נחמן בר יצחק אמר: ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, וכתוב: השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך, וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, ולפי שבגובה לב בא לידי שכחת הבורא, הרי על שכחה זו הוא מוזהר, ויש מפרשים שהאזהרה של השמר לך אמורה על ורם לבבך. יש מן הראשונים שמונים אזהרה זו בין הלאוין. ויש שלא מנוהו במנין המצות, אם משום שהדבר מסור ללב ואין בי"ד יכולים להזהיר עליו כיון שלא ניכר לעולם, או שזהו לאו הכולל כל התורה, ואין הציוויים הכלליים נמנים במנין המצות. ויש מן הראשונים שכתבו שאיסור הנאוה למדים בקל וחומר מאזהרת התורה למלך: לבלתי רום לבבו מאחיו, ואם המלך הראוי לכך הוזהר מגאוה ורוממות הלב, כל שכן אחרים. ויש שכללו איסור הגאוה בלאו של לא תשנא את אחיך בלבבך, כי שנאת הלב ממקור הגאוה

בגדרו של איסור הגאוה יש ראשונים שכתבו שהוא שלא יתגאה כשהקב"ה משפיע לו טובה ויאמר שבריוח שלו ובעמלו הרויח כל זה ולא יחזיק טובה להקב"ה מחמת גאונו, שכן נאמר: פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו' ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וגו', ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא הן בממון הן ביופי הן בחכמה אלא יש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה' ואנשים ולהודות לבוראו שחננו זו המעלה, ויש אומרים שעיקר האזהרה הוא כלפי בני אדם, היינו שלא יתגאה הגדול על הקטן18, ושידמה להיות מעלתו רמה ונישאה על מעלת חבריו ויתגאה על שאר בני אדם שלא לשם שמים. 

של"ה פרשת עקב תורה אור 

כט. במסכת סוטה (ד ב) אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי, כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה, כתיב הכא (משלי טז, ה) 'תועבת ה' כל גבה לב', וכתיב התם (דברים ז, כו) 'ולא תביא תועבה אל ביתך'. ורבי יוחנן דידיה אמר, כאילו כפר בעיקר, שנאמר (שם ח, יד) 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך'. רב חמא בר חנינא אמר, כאילו בא על [כל] העריות, כתיב הכא 'תועבת ה' כל גבה לב', וכתיב התם (ויקרא יח, כז) 'כי את כל התועבת האל עשו'. עולא אמר, כאילו בנה במה, שנאמר (ישעיה ב, כב) 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא', אל תקרי 'בַמֶה' אלא 'בָמָה', עד כאן. ביאור המאמר, כל אדם שיש בו גסות הרוח, רצה לומר, מקיים התורה ומצותיה רק שיש בו גסות הרוח גם כן. על כן לא אמר שהוא 'גס רוח' רק אמר יש בו 'גסות הרוח', ודו"ק. חפץ בזה שידעו העולם מטוב פעולותיו, ונמצא זה עובד בשיתוף, כמו שכתב בחובת הלבבות (שער יחוד המעשה פרק ה'). וכן עשו כל עובדי עבודה זרה יודעים רבונם ועו

בדים בשיתוף. ורבי יוחנן דידיה הוסיף, לבסוף משוה העיקר לטפל, ורוב מעשיו הוא לנגד בני אדם, נמצא הוא כאילו כפר בעיקר. והטעם, מפני שעקר עצמו ממקום קדושה בגאוה, כי אין לעבד להתגאות בפני רבו. עיין בראשית חכמה שער הענוה ריש פרק ב' (אות ב'). רב חמא מיירי בעובד על מנת לקבל פרס, והוא ירא שמים גם בסתר, רק חפץ בשכר מצות, ואינו חושב כי מצות לאו להנות נתנו (ראש השנה כח א), איש כזה כאילו בא על העריות. ובילקוט משלי (ילקוט שמעוני ח"ב רמז תתק"מ) בפסוק (משלי ו, לב) 'נאף אשה חסר לב' הביא מדרש, רבי מנחמא בשם רבי תנחום בר חייא ורבי מני בשם רבי יוסי בן (זכורה) [זביד], 'נאף אשה חסר לב', כל המקבל שררה כדי להנות ממנה, אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה כו' עיין שם. ונראה דזהו מה שחשדו את משה באשת איש במחלוקת של קרח (סנהדרין קי א), שחשדו הנהגתו בשביל להנות, שיקבל אחיו הכבוד. וקל להבין. עולא מדבר אף שאינו מתגאה בפועל, רק חושב הטובה שהטיב עמו יתברך ברוב שפע, כי הוא ראוי לכך, ולא כמו שאמר יעקב אבינו (בראשית לב, יא) 'קטנתי מכל החסדים'. איש כזה בונה במה לעצמו. אבל הענוים כאילו הקריבו בבית המקדש, כדאיתא בסוטה (ה ב) כל המשפיל עצמו כאילו הקריב כל הקרבנות כולן, שנאמר (תהלים נא, יט) 'זבחי אלהים רוח נשברה'. 

ל. הכלל העולה, 'עקב ענוה' (משלי כב, ד) מורה על זהיר עקב רב, כמו שכתוב (תהלים יט, יב) 'גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב'. ו'נזהר' מלשון 'זוהר', כי אדם הראשון נברא בכתנות 'אור' באל"ף, היה כולו אור מזהיר, ואחר כך הביא החשך על עצמו, הושחר עורו ונתלבש בכתנות 'עור', ונתקיים בו 'ואתה תשופנו עקב' (בראשית ג, טו), ואז צריך להיות נכנע ועניו. ואמר מצות קלות שאדם דש בעקביו, זהו רומז על דרך 'ונפשי כעפר לכל תהיה', האדם יהיה סבלן ועניו, ואפילו אם דורסין עליו כמו שדורסים על גבי עפר. וזהו קלות שאדם דש, כלומר, אף אם נוהגין בו קלות לדוש עליו יקבל, זהו 'והיה עקב תשמעון' (דברים ז, יב), ושמיעה זו לשון קבלה, כדאיתא בכמה מקומות (ראה בראשית לז, כז ברש"י ד"ה וישמעו), וכן בלשון רבותינו ז"ל (בבא - בתרא יג ב) לא שמיעא לי, כלומר, לא סבירא לי.