ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, האמנם?

ראשית אקדים שאינני מבין את התלונה שלך על עילום שם העונה על השאלות, אני מקפיד להזדהות בכל תשובה הניתנת על ידי, ואם קרתה טעות אבקש שתצרף לי לינק לדף התשובה שלא הזדהיתי עליה. ככל מילה בתורה גם לפסוק זה ישנן בוודאי פירושים רבים ואביא לכאן כמה מהם: א. המדרש מייחסת את נאמר על הנחש הקדמוני שהסית את חוה לאכול מעץ הדעת, ועליו כתוב והנחש היה ערום.

שהיה חכם יותר מכל בעלי החיים, ולפי שהשתמש עם הדעת שלו למטרות אפילות הגעי להיות ארור מכל החיה ומכל הבהמה, כך שזה לימוד לכל מי שנתברך בהרבה שכל שלא ישתמש בכוח זה לרע, כי הרבה חכמים שהיו שהגיעו לעברי פי פחת כאשר השתמשו בכוחותיהם להרע ולא להיטיב. וכמו שהאריכו חז"ל על חכמת דואג ואחיתופל שהשתמשו בחוכמתם לרעה ויצאו מן העולם באופן רע ביותר.

ב. חכמי המוסר מסבירים את הנאמר, שככל שתרבה חוכמתו של אדם כך יכיר יותר בכל החסרונות שלו, כי על הרוב זה שמתגאה על אחרים אינו מכיר בחסרונות שלו, וכך מתפרש הכתוב ככל שיוסיף דעת כך יוסיף מכאוב שיראה עד כמה הוא חסר בנפשו, וכי עד לאיזה שלימות הוא נדרש להגיע, גדול דורינו `החזון איש` היה אומר כי אילו היה אדם עושה חשבון נפשו באמת עד כמה הוא מסכן במה שהוא לא יודע את התורה הוא היה מתחיל לבכות בכי מאין הפוגות, כך שחיסרון הדעת מורידה קצת מעוצמת הכאב על החסרונות.

ג. בספרי החסידות מבואר הפירוש כי על האדם לדאוג שלא יהיה אף פעם במצב שהחכמה תהיה אצלו מרובה יותר מהמעשים בפועל, ככל שמרבים את החכמה כך צריך לעומת זאת להרבות במעשים טובים, וכל המוסיף חכמה יותר מאשר המעשים שכתוב עליו במשנה (מסכת אבות) שהחכמה לא תתקיים אצלו, לכן אמר שיוסיף דעת [יותר מערך המעשים] יוסיף מכאוב, שלבסוף יאבד הכל.

ומעניין אותי לשמוע גם חוות דעתך בפירוש הכתוב, הרי כך אמרו חכמים שלכל יהודי יש חלק בתורה.

בהצלחה - מנשה ישראל