לימוד אמנויות לחימה סיניות פנימיות

שלום לכבוד הרב,
שאלתי נוגעת לאימונים באמנויות לחימה סיניות פנימיות. האם מבחינה הלכתית מותר ללמוד אמנויות אלה?
אני מתייחס בשאלתי לצ'י קונג, טאי צ'י, שינג אי, בה גואה.
אני מתעניין הן בפן הבריאותי של אמנויות אלה והן בהקניית יכולת הגנה עצמית / אמנות לחימה.
שאלתי נוגעת למספר חששות עקב מקורן של אמנויות אלה במזרח הרחוק:
לטאי צ'י וצ'י קונג אופי מדיטטיבי ותנועות איטיות. בשאר אמנויות הלחימה שציינתי יש למשל עמידות מדיטטביות. האם אין בעיה בכך? האם מותר לבצע מדיטציות אלה? כמו כן אין לדעת אם לאמנויות אלה לא נשתרבבו אספקטים של תנועות הקשורות לעבודה זרה (אופי התנועה, חזרות על תנועות במספרים שאולי קשורים לע"ז). האמנויות עתיקות ולא בטוח שמדריך כיום יכול לדעת ולהבין את מקור התנועה וממה הגיעה והאם היא קשורה לע"ז.
כמו כן במהלך הלימוד, אף שזאת אינה המטרה של רוב הלומדים, על מנת להסביר עקרונות בשיטות אלה יש צורך להסביר אותם במונחים הנובעים מן הפילוסופיה הסינית (טאואיזם) ומעולם הרפואה הסינית כגון ין ויאנג, צ'י, מרידיאנים, חמשת האלמנטים וכיו"ב. לעיתים יש התבוננות בתחושות פנימיות בגוף, שילוב רכיבים תודעתיים.
דוגמאות לחששות:
לגבי שינג אי – לימוד "תנועות" שכביכול מחקות חיות, מעברים המבוססים על הקוסמולוגיה הסינית.
לגבי בה גואה – באמנות זאת קיימת הליכה במעגל שכנראה שמקורה בטכס דאואיסטי דתי.

בנוסף רציתי לשאול לגבי שיאצו אם אין בעיה בלימוד אמנות זאת – שוב כאשר לא מתייחסים לאספקטים רוחניים שבה, רק ללימוד של התנועות המרפאות והתורה הרפואית שעקרונותיה מן הרפואה הסינית.
כאמור, מצד אחד יש באמנויות אלה פן של בריאות, עקרונות תנועה מיוחדים והקניית הגנה עצמית אך החששות הינן מהאופי שבו הן התפתחו במזרח הרחוק שהוא רצוף ע"ז.