עקידת יצחק

שלום וברכה

1. שם משמואל בראשית פרשת תולדות 

ברש"י כשנעקד יצחק על גבי המזבח והי' אביו רוצה לשוחטו באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו לפיכך כהו עיניו, עכ"ל. ומובן לכל שאין הדברים כפשוטן. ונראה לפרש דהנה רצונו של אברהם לשוחטו הי' חוץ לדרך הטבע, ובמדרש (פ' נ"ו) הן אראלם צעקו חוצה חיצה הוא ברי' למיכס ית ברי', אלא שאהבת הש"י שבו עקרה כל חוק וגבול הטבע שהטבע לא חצץ בפני' וכמים פנים אל פנים עוררה מלמעלה שהטבע והצמצום לא יחוץ בפני הרוחניות המשפיעה מלמעלה, כי כל ההשפעה הבאה מלמעלה היא רוחנית אלא שמתעבה ומתגשמת בעברה דרך כל עולם ועולם וממלאך למלאך עד בואה אל הכוכבים כדי שתהי' ראוי' להנתן לעוה"ז הגשמי, כי אין ביכולת הגשם לסבול התגלות הרוחניות וכמ"ש מנוח (שופטים י"ג) מות נמות כי אלקים ראינו. וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כשהתפילות עולות למעלה מלה"ש מחבקין ומנשקין אותן, היינו לזככן ולדקדקן מעפרוריות הגשם עד שתהיינה ראויות לעשות מהן עטרה, כי הרוחניות אינה סובלת אפי' מדא דהאי עלמא, עכת"ד. ובודאי כן הוא בשפע היורד מלמעלה למטה שמתעבה מעט מרוחניותו בכל עולם ובכל מלאך עד הכוכבים והמזלות כדי שיהי' ראוי לעולם הגשמי. ובעת העקידה הסיר הצמצום והמסכים, וירד השפע ליצחק שהי' אז כמעט מסולק מן העוה"ז בלי לבוש, וזה נקרא שהיו מלה"ש בוכים, כי באדם הדמעות באות מן המוח והן נקראות מים טהורים והטבע עוצר בעד הדמעות שלא ירדו תמיד, אלא ע"י התפעלות הנפש מתגברות על הטבע ויורדות, וזה מצוי בזקנים וחלושי כח המעצור. ובמדרש קהלת (פ' י"ב) ושבו העבים אחר הגשם בא לבכות וזלגו עיניו דמעות. וע"כ בעת העקידה שנפסק אז כח המעצור והצמצום וירד השפע בלתי מתעבה ע"י המלאכים, נקרא שירדו דמעותיהם ונפלו לתוך עיניו של יצחק, שהוא הי' אז בבחי' כזו שיכול לראות ולקבל כנ"ל. והנה העין כמו שהיא כלי העוצר בעד הדמעות כנ"ל שהוא כענין המלאכים לגבי השפע מלמעלה למטה, כמו כן היא האמצעי ממטה למעלה כענין המלאכים בהעלות התפלות ממטה למעלה, והיינו שהיא אמצעי שעל ידה תקבל הנפש ההרגש מדבר הנראה, ויצחק שקיבל השפע כנ"ל בלתי אמצעות המלאכים, גרם נמי שיוסר ממנו כח האמצעי הזה וכהו עיניו, ודו"ק: 

2. התרת נדרים לפני ראש השנה מועילה רק בדיעבד כאשר לא זוכרים את מה שנדרו. ברגע שזוכרים את הנדר יש לעשות התרת נדרים לחלום.

בברכה,

בנימין שמואלי