מהי המהות של ט"ו בשבט?

חמשה עשר בשבט הוא אחד מארבעה ראשי השנה שיש בכל שנה ושנה, ואלה הם: אחד בניסן, אחד באלול, אחד בתשרי, וט"ו בשבט. כל אחד מארבעה אלה הוא ראש השנה לעניניו: חמשה עשר בשבט - ראש השנה לאילן.

נפקא מינה, למעשרות: הואיל והמעשרות אינם שוים בכל שנה, בשנה הראשונה שאחר שנת השמיטה, והשניה, והרביעית, והחמשית - שנות מעשר שני הן; והשנה השלישית והששית - שנות מעשר עני הן, מלבד מעשר ראשון שיש בכל השנים; והואיל ואין מעשרין מפֵּרות שנה אחת על פֵּרות שנה אחרת - איזה הוא היום שבו יוצאת שנה אחת ונכנסת שניה חילוקי דינים וזמנים יש בענין זה בין ירקות ותבואות ופֵרות האילן; לזה ראש השנה שלו ולזה ראש השנה שלו; ופֵרות האילן - ראש השנה שלהם בט"ו בשבט: : ראש השנה - והוא חול: אף על פי שט"ו בשבט נקרא ראש השנה, לא נקרא כן אלא לענינו, זה שנאמר בפרק הקודם לענין מעשר פֵּרות האילן, אבל אין בו לא איסור מלאכה, ולא משתה ושמחה, ולא זכר בתפילה: אף על פי כן, משנים בו מעט משאר ימים, ונוהגים בו קצת יום טוב: אין אומרים בו תחנון, ולא בתפילת המנחה שלפניו כיון שמעלת היום מתחילה עם הערב, ואין עושים בו הספד למת, ואם חל בשבת אין אומרים `אב הרחמים` שענינו הזכרת נשמות המתים: ונוהגים להרבות בו באכילת פֵּרות ארץ ישראל, ולהדר לאכול פרי חדש שעדיִן לא אכלוהו בשנה זו, כדי לברך עליו `שהחיָנו`: טעם חשיבות החג לפי שיש בראש השנה זה מענין שבח ארץ ישראל.

כי ביום זה מתחדש כח האדמה שבארץ ישראל להניב תנובתה ולהוציא פֵּרותיה ולהראות שבחה; ורוב שבחה של ארץ ישראל על פֵּרות האילן נאמר, ככתוב (דברים ח): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ - הרי שבחה של ארץ ישראל בשני מיני דגן וחמשה מיני פֵּרות האילן; שדבש האמור כאן, בדבש תמרים הכתוב מדבר.

יום שאדמת ארץ ישראל מחדשת בו כחותיה להוציא שמנה ודובשה, יום של שמחה הוא לישראל נוחליה, אוהביה ומצפיה: וכשישראל אוכלין מפֵּרות הארץ ונהנים מטובם, הרי הם מברכים עליהם תחילה וסוף למי שהנחילם ארץ חמדה זו, ומתפללים אליו שיחדש נעוריה ונעוריהם כמקדם וככל אשר הבטיח לאבותיהם אברהם יצחק ויעקב; ככתוב באותה פרשה שמדברת בשבחה של ארץ ישראל: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה` אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: עוד טעם, שראש השנה לאילן הוא גם שעת תפילה ודין גם לאילן, שכך היא מידתו של הקדוש ברוך הוא שבכל תחילת הצמיחה של אחד מברואיו הוא סוקר את כל עתיו עד סוף כל מעשיו ואז עת תפילה היא לבקש על הצלחתו: והתורה המשילה את האדם לעץ השדה, הרי שיום זה מעין יום הדין הוא גם לאדם שנמשל בעץ, וזהו אפיה של אומה זו, של ישראל, שהם שמחים ביום של דין.

יצא הדין כאשר יצא, ובלבד שיראו הכל שיש דין ויש דַיָּן. ומפני שישראל אוהבים דין ושמחים בו, לכן הם יוצאים זכאים בדין: כל זה מספר התודעה.