כיבוד הורים בצל אלימות

שלום,

אני בעל תשובה כבר 8 שנים, רווק- משפחתי אינה שומרת תורה ומצוות.

אומנם כיום אני בן 26, אך השאלה שאשאל מתייחסת למס' ארוך של שנים כשנות גילי.

גדלתי בבית קשה יום, בו הייתה אווירה מתוחה מאז ומתמיד. הוריי מעולם לא הסתדרו זה עם זו ותמיד היו מריבות ואלימות מילולית ונפשית ואף אלימות פיזית מצד אבי הן כלפי אמי והן כלפי הילדים.

עברנו סיטואציות קשות בחיים, אך הוריי לא רצו להתגרש בטוענות שונות של מה יגידו, וזה יצור קושי כלכלי וכל מיני טוענות שונות ומשונות- למרות שלנו כילדים זה היה ממש משאלת לב שיתגרשו.

במהלך שנות ילדותי המוקדמות- אבי החל לפתח שנאה גם כלפינו כילדים בעיקר בגלל שהמשפחה שלו היו מסיטים אותו נגדנו.

למעשה כך חיינו וגדלנו באווירה יומיומית אלימה ומתוחה- כאשר ההורים רבים ואז משלימים ואז שוב רבים. ניסיונות לטפל בבעיה לא צלחו והנותר הוא שהם יתגרשו לפי עצת כולם- אך הם לא רצו מעולם בזה למרות הכל. המצב הגיע לכך שאנו כילדים סבלנו את האלימות הזו גם כלפינו אך הצלחנו להכיל את זה בהבנה לכאורה שזה דבר נורמלי באופן יחסי. מעולם לא דיברנו על זה בשנות ילדותינו ונעורינו עם אף גורם כי הורינו היו אומרים לנו תמיד ומחדירים לנו לראש שאסור לדבר על מה שקורה בבית.

כלפי חוץ אף אחד לא ראה שום סימן שיש אלימות במשפחה אלא תמיד היינו בעיני כולם כמשפחה נורמטיבית וידענו היטב להסתיר את הכביסה המלוכלכת בפנים. אבי המשיך להיות עד היום מושפע ממשפחתו שהיה להם חלק גדול מאוד בהריסת השלום בית אצלנו.

אמי היא המפרנסת היחידה בבית והיא הדומיננטית לעומת אבי.

בגדול מרוב שהמצב כ"כ מורכב דילגתי על הרבה דברים כי קצרה היריעה מלפרט. גדלנו, אני ואחיי, וכל אחד פרש לכיוון שלו. אחיי עזבו את הארץ לחו"ל כדי לחיות שם את חייהם, אחותי התחתנה, ואני נותרתי לבדי עם הוריי. את מה שחווינו לאורך שנות ילדותינו ונעורינו המשכנו לשמור בפנים- כי כיום אין טעם לעשות עם זה משהו כי הוריי מבוגרים ואנחנו עצמאיים ובוגרים- ומה שהשכלנו להבין עכשיו לא ידענו ולא הבנו לפני שנים. כתוצאה מזה כל אחד מאיתנו קיבל תסבוכת נפשית כזו או אחרת...ומטען נפשי כבד שלא ישכח לעולם.

יש לציין שעיקר הבעיה הוא האבא ולא האמא. עם אמא שלי אני מסתדר טוב יחסית למרות שגם היא אדם קשה באופיה. אך את אבי אני פשוט לא יכול לסבול- אבי אינו מכיר בנו כבני משפחתו ומפליא בכל יום ויום לנבל את פיו ולקלל אותנו- אנחנו כבר רגילים לזה אך מתעלמים למרות שזה בלתי נסבל- לעתים קרובות יש מריבות בבית על רקע התנהגותו של אבי והוא אינו מוכן לעזוב את הבית והמצב הוא שאמי לא רוצה להתגרש ממנו כי היא פוחדת מנטל משפטי וכלכלי כבד שאינה תוכל לשאת אז היא מעדיפה לחיות ככה.

שני הוריי הם אנשים קשים באופיים ובלתי נסבלים בעיקר אבי שעושה לנו נזק יותר מאשר תועלת.

כבעל תשובה הצלחתי לרסן את עצמי ביחס להוריי אך השהות בבית לא עושה לי טוב כלל- איני מסתדר עם הוריי וקשה עליי מאוד מצוות כיבוד הורים שמחמת כל המטען הנפשי והמצב הזה איני יכול לקיימה כהלכה, לא כי אני לא רוצה אלא כי הדבר לא מתאפשר. בגלל שאני בן תורה ועוד לא זכיתי לזיווג אני נאלץ לחיות עם הוריי ולסבול מהם. את אמי אני יכול להכיל אך את אבי כבר לא וכל רצוני שהוא פשוט יעלם לנו מהחיים.

איך אני אמור להתייחס אליו כבן תורה למרות שהוא על בסיס ימיומי מבזה אותי, משפיל אותי, מקלל (גם את שאר המשפחה) השנאה שלי אליו חזקה מאוד ולא ניתן לנרמל איתו את היחסים וגם אם כן זה בגלל שאני ובעצם אנחנו נוותר ביודענו שאבי לא ישתנה והיחסים יהיו קרירים אך לפחות ללא מריבות (לא ניתן למחוק חיים שלמים- אבי לא העניק לנו דבר כילדים ולא לאמי כאשתו), ניסיונות העבר מראים שלא ניתן לעשות שינוי בעניין.

באופן כללי יש לי כעס על אמי שגם לה יש חלק בזה שאם היא באמת הייתה רוצה- היא הייתה שמה לדבר הזה סוף.