איך יכול להיות שהיו גדולי עולם שגרו במצרים?

שלום רב,

שאלה נכונה, שהרי נפסק ברמב"ם (הלכות מלכים פרק ה הלכה ז) שמותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, ובשלושה מקומות הזהירה התורה שלא לשוב למצרים, שנאמר: ולא ישיב את העם מצרימה, למען הרבות סוס, וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. ונאמר: והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה. ונאמר: כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם.

ועמדו בזה רבותינו הראשונים, ה"ה הריטב"א (יומא דף לח עמוד ב) שלכאורה יש לתמוה על מה סמכו העולם בזמן הזה להתיישב במצרים, כגון הרמב"ם וכמה גדולים אחרים. וכתב ליישב בשני אופנים: א. יש אומרים שאותם עיירות כבר נתבלבלו ונחרבו, ואלו עיירות אחרות שנתיישבו לאחר מכן. ב. והנכון יותר שהאיסור להתיישב בארץ מצרים אינו אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתם, אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי תבל, כל חוץ לארץ שוה, ואין איסור אלא כשיוצא מדעת מן הארץ לחוץ לארץ. 

ורבינו בחיי (פרשת שופטים יז טז) כתב, לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, זו היא מצווה לשעתה, לפי שהיו המצריים נודעים ומפורסמים ברשעתם בכל מעשה תועבה, כמו שנאמר (ויקרא יח ג) "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו", לפיכך צוה להם שלא להתיישב במצרים כדי שלא ילמדו מתועבותיהם. ואין זו מצווה לדורות, שיאסור הכתוב להתיישב במצרים לעולם, שהרי אנו רואים כמה קהילות קדושות דרות שם מאז ועד היום, ואילו היתה מצווה לדורות לא היו ישראל קדושים, ובהם גדולי עולם, מקילים בזה להתיישב שם.

והמרדכי (יבמות סוף פרק הערל סימן עב) והסמ"ג (לאוין רכז) תירצו לפי דעת רבינו אליעזר ממיץ שלא אסרה תורה אלא לשוב בדרך הזה, היינו מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. וע"ע מה שהביא בזה בשו"ת יחוה דעת חלק ג' (סימן פא).

בברכה,

הלל מאירס