מה הטענה על חוה שהוסיפה שאסור גם לגעת בעץ הדעת?

שלום רב,

אכן אילו חוה היתה אומרת שה' יתברך אסר רק לאכול מעץ הדעת, ועל זה מוסיפה נגיעה בתור סייג, לא הייתה עליה שום טענה. וכל הטענה עליה היא משום שהוסיפה ואמרה שה' יתברך אסר גם נגיעה.

ועצם החילוק כתוב ברמב"ם (הלכות ממרים פרק ב הלכה ט) לגבי מה שאסרה התורה לבשל ולאכול בשר בחלב בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה, שאם יבוא בית דין ויאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה, הרי זה מוסיף, ועובר על "לא תוסיף עליו". אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה וכו', אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה, וכן כל כיוצא בזה (כן ביארו בספר מהרי"ל דיסקין על התורה בראשית ג ג, ובספר מרגליות הים סנהדרין דף כט עמוד א אות כט לגבי חטא חוה).

וכך כתב החידושי הרי"ם על התורה (פרשת בראשית עמוד ז) שכל אחד אמנם מצווה לעשות לעצמו סייגים וגדרים לדבר האסור, אבל חטאה של חוה היה מה שאמרה על הסייג שעשתה לעצמה, שה' צוה זאת, והשוותה את איסורה לאיסורו של הקב"ה, וזה היה חטא, ואם היתה אומרת שהיא עצמה גדרה להיזהר בנגיעה, כי אז לא היתה עוברת על מאמר ה' יתברך.

וכן כתב בספר טעם ודעת על התורה (בראשית ג ג) שביאור הדבר נראה, שבוודאי ראוי להחמיר בכל מיני חומרות ובמצוות עשה שלא לעבור על איסור, אבל צריך לידע שזהו חומרה ולא גוף האיסור. והשטן ראה שאצלה הנגיעה כגוף האיסור, והכשיל אותה בנגיעה, וסברה כשם שלא מתה בנגיעה כך באכילה. וזהו כלל גדול באורחות חיים, דאף שראוי להחמיר בדיני התורה, צריך לידע מהו איסור ומהי חומרה, ואלו שלא יודעים להבחין ומדמין שחומרה כאיסור טועים באורח חייהם וכו'. ע"ש.

בברכה,

הלל מאירס