למה באנו לעולם - פרק א

שלום וברכה

גשר החיים א. החיים שלנו עלי אדמות, המעבירים את האדם מבטן האדם – בטן אמו הפרטית – אל בטן האדמה, אם כל חי, אשר ממנה לוקח ואליה ישוב, החיים הללו אינם אלא גשר המגשר את שני סוגי החיים המקוריים שבשני עברי החיים שלנו, הלא הם חיי העבר וחיי העתיד. ואם כי חיי העבר וחיי העתיד מקוריים, נפרדים הם ושונים הם בתכלית השינוי, החיים שקדמו לחיים הנוכחיים מושפעים לגמרי, והחיים העתידיים שלאחרי החיים הנוכחיים – חיים עצמיים הם, לפי מהות הקנינים שרכשו בעליהם בתקופה הקצרה של החיים עלי אדמות, ברצון העצמי, בתקופה הקצרה של כשבעים שנה בה נוצרו לנו תנאים שיאפשרו בחירה בטוב אל מול בחירה ברע, ולפי רוב הבחירות שלנו אנו קובעים לעצמנו איך יהיו נראים החיים העתידיים הנצחיים. זוהי התשובה בקצרה להשאלה העוצמתית: למה באנו לעולם, פשוט מאוד, בכדי שבאמצעות המעשים בעולם הזה, החיים האמיתיים של הנשמה תתהפכנה להיות חיים עצמיים ולא חיים מושפעים, וההבדל בין השניים עצום בכל קנה מידה. אך לשם הבנת קטע זה באופן ברור צריך ללמוד ולהבין עוד כמה דברים.

ב. הגשר המעביר הזה, שאנו נמצאים בו, נקרא בפינו בשם "חיים", היציאה מבטן האם מכונה בשם – "לידה", ואילו השיבה אל האדמה מכונה בשם המפחיד – "מוות", משום שבתקופת המעבר הזה אין האדם מרגיש אלא את מהות החיים העכשוויים שלו, ואין לו מושג מחיים נשמתיים בלי נשימת נחירים, אין לו ידיעה מכל עברו ולא מושג מכל עתידו הארוך, עד שלהרבה מבאי עולם דומה שהמעבר הקצרצר הזה – הוא כל עולמו, בלא עבר ובלא עתיד.

ג. אילו היה האדם בעת היותו עובר מקופל במעי אמו, כשראשו בין ברכיו, פיו סתום ואוכל דרך טבורו מן המוכן לו, אילו היה אז בירחי הקדם שלו במדרגה התפתחותית כשל בני אדם עלי אדמות, אין כל ספק שהיה רואה אז את כל העולם ומלואו רק את חלל הבטן, ותקופת ההריון שהוא נמצא בו היתה בעיניו כזמן ארוך ונמשך, כאילו הן כל ימי חייו הארוכים. בתלמוד במסכת חולין (נח ב) מסופר על יצור שאינו חי אלא יום אחד אבל את השרים וארבע שעות שיש לה היא מחלקת במודעות שלה לימים ושנים, עד ששבע `שנים` מחייה לפי השגתה היא העבירה במחלוקת עם בעלה.

ד. אילו היו שני אחים תאומים בהיותם עוברים דנים וחוקרים יחד בבטן אמם מה יהיה בדיוק לאחרי שנצא מהרחם, בשום אופן לא היו מקבלים מושג כל שהוא מכל העומד להתרחש אתם, ומכל אשר עיניהם הולכות לראות פה על האדמה, נתאר לעצמנו ששני האחים התאומים אחד מהם מאמין במסורה לעתידות החיים שלאחרי היציאה מהבטן, והשני ה"משכיל" והנאור יותר שאיננו מאמין אלא רק במה ששכלו משיג ובמה שעיניו רואות אין לפניו אלא `העולם הזה` שאותו הוא מרגיש, - היו מתווכחים ומתנגחים בהשקפתם העתידי לא פחות מכל אותה ההתנגשות בחיי האדם עלי אדמות בין האלמנט המאמין שאין חידלון לאדם לבין האלמנט הכופר והדומה שאין לאדם אלא עולמו העכשווי, וכאשר יגיד האח המאמין את אשר קיבל בקבלה שבצאתם מן הרחם יוולדו לחיים חדשים יותר מרווחים, ויספר לאחיו התאום את אשר מקובל לו במסורה:

שיאכלו אחרי כן דרך הפה, ויראו לרחוק דרך העיניים, וישמעו דרך אוזניים, רגליהם יהיו עומדות ישר על פני קרקע מוצק, ויוכלו ללכת למרחקים עצומים על כדור ארץ גדול, שבו יהיו ימים ונהרות, צמחים ופירות, ובעלי חיים לאין שיעור, וממעל ישקיפו על פני אלפי כוכבים מפלנטות אחרות, וכו` וכו`, - הלא האח השני שאיננו מאמין אלא במה שהוא משיג, כמה הוא היה לועג לסיפורי ה"תם" דברים שאין להם שחר, והיה אומר לו: רק פתי יאמין להמון דברים שטויות והבלים כאלה שאין השכל מבין אותם, וככל שיוסיף האח ה`מאמין` לספר מכל התכונה העוצמתית שהם עתידים להיחשף לה, כך יוסיף האח ה`משכיל` להתל בתאומו ה`מופנם` ולשחק עליו. ה. ומה לפי דעתך אתה, אח מתמשכל – שואל לו המאמין – יהיה אתנו לכשנצא מהבטן . הדבר פשוט ומובן מעצמו – עונה המשכיל: לכשיפתח חלל עולמינו כאן ונתנתק מהרחם, מקום בו אנו אוכלים ושותים מן המוכן, נפול אל התהום שממנו לא נשוב להיות עוד, פשוט חידלון, נהיה כלא היה, - משיב לו המשכיל בפשטות.

עודם מדברים, ותבקע אדמת הבטן. ה"תם", התחיל להתחלק לו ולגלוש כלפי חוץ אל עבר העולם החדש המקובל בידו על פלאיו ועל מורכבויותיו, וכך נשמט ונפל לו החוצה. האח ה`משכיל` שעדיין נמצא בפנים מזדעזע ל`אסון` שקרה לאחיו, ומתייפח עליו מר: הוי אחי! איכה, איך נפלת שדוד, תומתך ואמונתך הייתה בעוכרך, מה שחשבת שיש כאן יציאה לעבר עולם נפלא הביאה אותך לעברי תהום, ולא השכלת לאחוז ולהתאמץ לבלי להישמט אל התהום ואל החידלון, דברי העובר ה`משכיל`.

עודו מיילל על אובדן אחיו, מגיעה לאוזניו קול בכי אחיו הילוד בהגיחו מהרחם, והוא העובר המשכיל המרגיש הרגשת עליונות על אחיו שכבר איננו, מתחלחל לקול יללת אחיו, ויען ויאמר: אוי! זה בוודאי הגניחה האחרונה של אחי הפאנאטי, לפני היותו כלא היה, ...אך העומדים מן הצד רואים כי בבית הילוד ששון ושמחה, ההורים והקרובים שמחים וצוהלים: מזל טוב, מזל טוב, ילד יולד לנו. לא יעבור זמן רב עד שגם לאח המשכיל לא יעזור שום דבר, והוא כאחיו יתקרב –ירצה או לא ירצה- לעברי פתח הרחם, ורק כשישאב כלפי חוץ לתוככי העולם הנפלא שהיה בעיניו עד עכשיו `הזוי`, או אז יווכח בצדקת אחיו, שכה ריחם על הבליו. והנמשל ברור ומובן, כשם שהמציאות מוכיחה שחיי ימי העובר הם אמנם רק מ-ע-ב-ר לחיים, יותר רחבים ומרהיבים – כך, ובמידה עוצמתית אף יותר, גם החיים הזמניים על האדמה אינם גם הם אלא מ-ע-ב-ר לחיים יותר מרחיבים ומזהירים, שאין מושג למו בחיי האדם הכלוא במסגרת של גוף פעוט בהשגה מצומצמת.

ו. ואם גדול ההפרש הכמותי בין "עולם הבטן" לבין "עולמינו הזה", גדול פי הרבה יותר, ללא שיעור, ההפרש הכמותי והאיכותי בין עולמינו הזה לבין העולם הבא, לעברו תפלס הנשמה את דרכה לכשתצא מהמסגרת המצומצמת של גוף האדם. חלל הבטן אף שאנו רואים אותו קטנטן מאוד כלפי כוכב הלכת שלנו, עם זה חלל הרחם עדיין תופס איזה מקום בשיעור הכולל של העולם, יש שיעור וערך אחד כלפי השני, אבל כלפי מרחבי הבריאה המציאותית והגלקסיות שבחלל האין סופי הרי ארצנו ומלואה ממש כאין ואפס, כלום.

וכל זה בהשוואה למה שאנו מכנים השמים וכל צבאם, שהוא כולל רק את הרקיע הראשון על כל הגלקסיות אשר בו. ואין אפשרות לתפוס במוח את הכמות האדירה של הכוכבים המגיעים לא רק למיליונים ולביליונים אלא גם לטריליונים וכו`, והמרחקים העצומים שיש בינם לבין כדור הלכת שלנו מבהילה את הרעיון שגם לפי מהירות האור העוברת בשניה 18 אלף ק"מ נדרשים מיליוני שנים עד שקרן אור יגיע מגלקסיות רחוקות עד כאן. וכל זה בהתייחס לרקיע הראשון ואין אומר ודברים כלפי העולמות שמעבר לזה שהם כבר רוחניים יותר.

ז. וכשם שהאח ה`משכיל` בהיותו עדיין בבטן לאחרי שאחיו נולד, לא היה יכול בשום אופן לשער שאחיו שנפל מהבטן לא מת, אלא להיפך, שיצא מעולם קטן לעולם גדול יותר, כי בהיותו חי "חיי עובר", אפילו אם היה בעל השגה שכלית רחבה מאוד, אי אפשר היה לו להשיג בשכלו מה שיהיה אתו לאחר שיפול מהבטן, וכך בדיוק אי אפשר לבן אדם להשיג מחיי הנפש אחרי שהיא נפרדת מהגוף, ומי שנדמה לו כי הבשר גידים ועצמות של האדם הם הם עצם משכן החיים, וכאשר יהיה קריסת מערכות בגוף ח"ו אין עוד חיים, - הרי הוא כאותו עובר `משכיל` במעי אמו.

ח. תורת משה מלמדת כי היציאה מהרחם הוא לידת הגוף, והיציאה מהגוף הוא לידת הנשמה, וכל העניין של לידת הגוף לא היה אלא הכנה על לידת הנשמה, בדיוק כמו שחיי העובר היו הכנה לחיים בגוף בעולם הזה. תשעת או שבעת הירחים בבטן, הן ימי ההריון ללידה הארצית, ושבעים ואם בגבורות שמונים שניה שחיים בגוף על כדור הארץ הן ימי ההריון ללידה השמימית. החיים בבטן – פרוזדור לפני הכניסה לאולם התחתון המצומצם, ואילו החיים באולם התחתון המצומצם – כדור הארץ – פרוזדור לטרקלין עילאי הבלתי מצומצם.

הלידה החיים והמוות, - מגידים זה על זה, קשר אחד לשלושתם, אילולא לא היה עבר ועתיד לא היתה לנו גם הוה, כי השאלה הזאת "למה באנו לעולם", כל כך חודרת ואמיתית, אבל היא שאלה ללא פיתרון רק כל עוד לא יודעים את העתיד, כמו שהאחים העוברים שואלים זה את זה: למה באנו לרחם החשוך הזה, ואילו לא הייתה נודע ומקובל אצלם את העתיד להם אחרי חיי הרחם, הייתה שאילתם נשארת תלויה בחלל. כשיודעים ששלשה לידות הם, לידה אל בטן האם, לידה מן בטן האם, ולידה מן הגוף, התשובה קרובה להשגה, הלידה הראשונה מעבירה לשנייה, השנייה מעביר ומכשיר לחיי תכלית, והשלישית מכשיר אל המגמה.

המשך יבוא בקרוב – שבת שלום – מנשה ישראל