מדוע וידוי בלשון רבים ולא בלשון יחיד?

שלום רב,

יפה שאלת, וההסבר נמצא בספר חסידים (סימן תרא) כתיב חטאנו רשענו, כלל עצמו בכלל, לפי שכל ישראל ערבים זה לזה, שנאמר בעכן (יהושע כב כ) "והוא איש אחד לא גוע בעוונו", לכך צריך בלשון רבים לבקש סלח לנו אבינו כי חטאנו, וכשאנו מתודים אנו אומרים על חטאים שאנו חייבים עליהם סקילה שריפה הרג וחנק, אף על פי שיודע האדם שלא חטא בכך שיהא חייב, אף על פי כן צריך שיתוודה כך, לפי שכל ישראל ערבים זה לזה. ועוד כדי שיודה החייב שלא יתבייש להתוודות.

וכן הובא לבאר בשם רבינו האר"י ז"ל (בן איש חי שנה א' בפתיחה לפרשת כי תשא) כי מלבד מה שנענש האדם על חטאיו, עוד נענש על חבירו מטעם ערבות שכל ישראל הם גוף אחד כלול מאברים רבים, ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה הוידוי בלשון רבים, ולא בלשון יחיד שאינו אומר אשמתי בגדתי וכו', ולא עוד אלא שצריך האדם לומר כל פרטי הודוי אע"פ שיודע בעצמו שאין בו מכל הדברים האלה, ואינו חושש שנראה כמדבר שקר, והיינו הטעם כי הוא יתחייב בעונות של אחרים מצד הערבות.

בברכה,

הלל מאירס