שלום רב,

יש בזה אריכות דברים, והלכה למעשה איו היתר לאדם לאבד עצמו לדעת גם כשיודע שהוא עומד למיתה, כי סוף סוף מקרב מיתתו, אלא אם כן ירא שיתעללו בו כדי להכריחו לעשות עבירה, וכאשר האריך הרחיב בשו"ת יביע אומר חלק ב' (חלק יורה דעה סימן כד).

ומכל מקום מצאנו להרב חיד"א זצ"ל בשו"ת חיים שאל חלק א' (סימן מו) שנשאל ברוצח ישראל שנאסר בבית הסוהר, ומצאוהו חנוק וסודר על צווארו, וכתב שבנידון זה שהיה חושש שדנים אותו למיתה, וירא שיתעללו בו, ולכן הרג את עצמו, אין לו דין מאבד עצמו לדעת, שהוא סבר שבאופן כזה מותר גמור להרוג את עצמו וכו'. הלכך יש להתעסק בו ככל המתים וכן נעשה מעשה. 

וכן מצאנו עוד להרב מרדכי בנעט זצ"ל (נפטר בשנת תקפ"ט) בשו"ת פרשת מרדכי (חלק יורה דעה סימן כה) אודות מי שהיה במאסר, ונמצא תלוי בחדר המאסר, שנראה שבשום אופן לא נעשה לו כן על ידי אחרים, אלא איבד עצמו לדעת, מכל מקום יש לומר שכיוון שהיה מתירא לנפשו פן ידינוהו למיתה, היה סבור שמותר לו להרוג את עצמו, ואולי נשתטה בדעתו והיה משומם, ואם כן לא נקרא מאבד עצמו לדעת וכו'. 

ויעויין עוד להרב רחמים חיים יהודה ישראל זצ"ל (רב האי רודוס, נפטר בשנת תרנ"ב) בשו"ת בן ימין (סימן ל) במי שנתחייב מיתה למלכות, והניחוהו במשמר עד עת הוצאתו להורג, והאיש הזה בחושבו יום הוצאתו להורג שיהיה בהמון רשעים רבים, גויים שונאי ישראל, ויהיה חילול ה' ובזיון למשפחתו ולכל ישראל, ציוה לבנו להביא לו סם המוות שימות מיתת עצמו. וכתב שם, שבכל כיוצא בזה אם הובא לו סם המוות והמית את עצמו, אינו בסוג מאבד עצמו לדעת, שאנוס הוא בזה, כמו שאול המלך, ויש בזה משום ואהבת לרעך כמוך. 

ועל פי האמור כתב בספר חזון עובדיה אבלות חלק א' (עמודים תקכח-תקכט) ומכל זה למדנו על מה שאירע בשנת התש"ז, בזמן שלטון הבריטים שנתפשו בידיהם כמה מאנשי אצ"ל, ומהם מאיר ויינשטיין (צ"ל פיינשטיין) ומשה ברזאני, ודנו אותם שופטים בריטים רשעים למות בתליה, ונתנו אותם בכלא, וכאשר נודע להם שלמחרת יבצעו גזר דינם בתליה, ולאחר שאמרו וידוי עם רב האסירים הגאון רבי אריה לוין זצ"ל, ובצאתו משם הפציצו את עצמם ומתו, ואמרנו שאין להם דין מאבד עצמו לדעת מטעם האחרונים הנ"ל. הי"ד. 

בשורות טובות,

הלל מאירס