קדמות תורה שבעל פה

כל מי שלומד גמרא יכול להיווכח מדבר ברור: העדר המסורת באופן תמוה ביותר. אפשר להביא מאות דוגמאות לזה, ורק אזכיר כמה מהם: מחלוקת בענין: תחילת זמן ק"ש; סוף זמן ק"ש; חיוב השכיבה או העמידה בזמן אמירת ק"ש; זמן בין השמשות הנוגע להלכות שבת, מילה, יולדת, קרבנות ועוד הרבה; דיני ממונות בשלשה או בחמשה; סנהדרין של שבעים או שבעים ואחד; אם נשים חייבות בתפילין; זמן ראש השנה למעשר בהמה; זמן ראש השנה למנין שנות ערלה; מחלוקות בדרכי הדרשות שנוגעים לכל התורה כולה [פרטי וכללי או ריבוי ומיעוט; אי דרשינן סמוכים; אי דרשינן תחילות; יש אם למקרא או למסורת, ועוד רבים]. כל הענינים הנ"ל, ועוד הרבה, הם דברים הנהוגים בכל יום ויום אצל כל ישראל או דברים יסודיים ובסיסיים במסירת התורה [דרכי הדרשות], ולא יתכן שאומה שלמה וחכמיה ישכחו כל הדברים הנ"ל [וגם אין הגיון כלל שמאז ומעולם נחלקו בדברים אלה ולא הוכרעו הדברים, כי מלבד שלא נזכר בשום מקום שנחלקו בזה בדורות הקודמים, גם אין שום הגיון להשאיר דברים בסיסים אלו שנויים במחלוקת כשהיה סנהדרין להכריע בין המחלוקות, ועיין בהקדמה לפיה"מ להרמב"ם]. אין רצוני להאריך בזה כאן, אבל כל מי שרואה הדברים הנ"ל, מבין שאין מקום כלל לטעון שהתורה שבעל פה קדמה לסוף תקופת בית שני, אם לא מאוחר יותר, והדברים פשוטים מאד.
עוד ראוי לתמוה על תופעה לא פחות ברורה לכל מי שלומד גמרא, היא חוסר המסורת בתקופת האמוראים. אתן לזה דוגמא אחת [ויש עוד הרבה כאלה, כידוע לכל מי שבקיא בש"ס]: במשנה בחולין (ב.) הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחש"ו שמא יקלקלו את שחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. כל מי שקורא משנה זו עומד בפני בעיה ברורה: אין כאן אלא כללים ולא נתפרשו הפרטים: הכל שוחטין, ר"ל שכולם שוחטין לכתחלה, והדגשת הכל משמע שגם מי שהיה מקום לחשוב שאינו יכול שחיטה, אכן יכול לשחוט. ושחיטתן כשרה, משמעותו רק בדיעבד. וכולן ששחטו, שוב כלל שלא נתבארו פרטיו. אני מדגיש כל זה אע"פ שהגמרא עמדה על שאלות אלו, כדי להבהיר שלא ניתן "ללמוד" המשנה ולנסות להבינה בלא לשאול שאלות הנ"ל ושלא מדובר כאן על איזה דיוק קל או נפ"מ שאינה שייכת לגוף המשנה, אלא מדובר בעיקר משמעותה של המשנה ולא יתכן ללמד משנה זו לתלמידים בלא לפרש להם תוכן הדברים ופרטי הכללים. בנוסף, ראוי להדגיש שמדובר במשנה הראשונה של מסכת חולין העוסקת בדיני שחיטה הנהוכים אצל כל אחד ואחד, והוא להלכה ולמעשה, ולא מדובר בענין שאינו נוגע למעשה. ועם כל זה, נתפרשו בגמ' [חולין ב: עד ד:] ששה פירושים שונים לחלוטין בפירוש דברי המשנה ע"י אמוראים רבים, ע"ש ומוכח מכל המשא ומתן שם שלא היה להם שום מסורת איך יש לפרש דברי המשנה אלא נחלקו מסברא. ענין זה תמוה מאד, ונמצא בהרבה מקומות בש"ס, ואכמ"ל [ויש להסיק מזה מסקנות, אבל כאן נסתפק בעצם העובדה של העדר חמור של מסורת בלא לפרש הסיבה להעדר זה].
בקצרה, כל מי שקצת בקיא בש"ס ויודע לקרוא בין השורות, רואה בלא שום ספק שכל התורה שבעל פה [או על כל פנים רוב רובה] לא נמסרה מסיני אלא נתחדשה לא קודם סוף תקופת בית שני [ועל סיבת הדבר, יש גם להאריך ואכמ"ל], ושאותה תורה שבעל פה לא נמסרה לדורות הבאים בפרטיה כלל וכלל, אלא רק עיקרי הדברים בלא פירושיה ועל כן רבו המחלוקות בתקופת האמוראים אפילו בנוגע לפשט דברי המשנה.
אוסיף שאם כך גורלה של הנגלה, נראה די ברור שהנסתר [הנמסר רק ליחידים ורק בראשי פרקים] לא זכה ליותר מזה. אם כן, איני יודע כל כך מה בכך אם הזוהר נכתב בזמן התנאים או בימי התנאים; עיקרן של הדברים הוא מה שכתבו הרבה מן הקדמונים שחכמת הקבלה נמסרה איש מפי איש עד משה רבינו וכו', הוא דבר שלא יתכן לכל מי שראה איכות המסורת של התורה שבעל פה [שחז"ל עצמם ייחסו למשה רבינו בהרבה מקומות, על עף שמתוך דבריהם עצמם ניכר שהדבר לא יתכן כלל וכלל].
אשמח מאד לקבל תשובה בלי התחמקות יתירה,