מדוע יש לי מחשבות כפירה על ה’?

שלום וברכה,

בבקשה עיין בתשובה ארוכה זו הדק היטב, מתחילה ועד סוף, ובעז"ה תשיג מתוכה ביטחון בטובו וברחמיו של הקב"ה.

יפה מאוד שהנך שואל את שאלותיך, את מה שעל לבך, ומבקש לדעת. אמרו חז"ל שבדרך שבה אדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו. הרוצה להיטהר - מסייעין בידו. 

אתייחס לשני הסעיפים שבשאלותיך באופן ספציפי בסוף מכתבי, אך תחילה אקדים ביסודות חשובים לבניית אמונתך בעז"ה.

תחילה חשוב להדגיש שביהדות כל שאלה היא לגיטימית כאשר מופיע בסופה סימן שאלה, ולא סימן קריאה!

מותר לשאול כל שאלה, וגם מותר להישאר בלי תשובה. אך טעות גדולה היא להאמין שהשאלה עצמה מפריכה את העיקר.

ייתכן שלא שמת לב לכך ששאלותיך יוצאות מתוך נקודת הנחה נסתרת שאתה, אדם בשר ודם החי בעולם החומרי הזה, בעצם מבין ויודע בדיוק מהו השכר והעונש בעולם הבא, מהי תכליתם ורמת כדאיותם. כי הרי ללא הנתונים הללו, אין ביכולתך להכריע. אך בכל זאת הכרעת שאין העולם הזה ראוי, שלא היה צריך לבוראו בצורה הזו, שהיה ניתן לבוראו בצורה טובה יותר, ושהטובה הנצחית שבאחריתו לא מצדיקה את הייסורים והאתגרים שקדמו לה, והיה אפשר בלעדיהם. בהנחה הזו יש טעות לוגית גדולה.

כל שאלה בנויה מהנחות, וצריך לברר תחילה את ההנחות שמרכיבות את השאלה:

- אם אתה שואל שאלות על חוכמה, עליך לזכור מי הוא מקור החוכמה.

- אם אתה שואל שאלות על צדק, עליך לזכור מי הוא מקור הצדק.

- אם אתה שואל שאלות על רחמים, עליך לזכור מי הוא מקור הרחמים.

הכלל הלוגי הוא פשוט: חלק זעיר מן השלם - לא יכול להיות גדול יותר מן השלם.

לכן לא ייתכן לעולם מצב שבו אדם, אשר קיבל את חוכמתו וצדקו ורחמיו ממקור החוכמה הצדק והרחמים - יגלה יום אחד שהוא עצמו חכם וצדיק ורחום יותר ממקור החוכמה הצדק והרחמים.

הטעות הלוגית נוצרה מתוך הביטחון המוחלט בעצמך, בשכלך וברחמיך האנושיים והמוגבלים, שהם לדעתך עולים על שכלו ורחמיו האלוקיים של מי שיצר אותך. מבלי לשים לב, אתה למעשה הסתרת בלבך את הדעה שתגיע יום אחד לעולם הבא, ותוכל להסביר לבורא היקום כיצד היה ראוי לברוא עולם מוצלח וטוב יותר ממה שברא. בלבך היית סבור שתוכל להסביר לאלוקים שנתן לך מרחמיו - כיצד אתה עצמך היית מרחם על הנבראים הרבה יותר ממנו... מחשבות כאלו אינן מחשבות של ענווה, ומבחינה לוגית אינן יכולות להיות האמת.

לפני שהנך מעלה שאלות על רחמיו של הקב"ה, עליך לזכור שהרחמים שבלבך (הן הרחמים על עצמך והן הרחמים על אנשים אחרים) מקורם באלוקים אשר יצר את נפשך, את טבעך, את רגשותיך, את תחושת המוסר שלך, ואת רחמיך. אלוקים הוא מקור הרחמים, ונתן לך מעט מרחמיו יתברך, ולכן עליך לבטוח בעובדה שלא ייתכן מצב שתגלה בעולם הבא שאתה עצמך רחום יותר ממנו, ומבין טוב ממנו. 

מה שבאמת יקרה הוא, שבעולם הבא תגלה שידיעתך היתה חסרה, והבנתך היתה מוגבלת, אתה תגלה שלא ידעת את התמונה השלמה, ולא קראת המפה בצורה נכונה. כאשר יתנו לך להבין את גודל חוכמתו ורחמיו של הקב"ה, אז תאמר "מודה אני".

אך בעולם הזה לא ניתנה לך הרשות המלאה להבין. 

שאלת הסבל והייסורים - שאלת השכר והעונש, היא שאלה אחת ויחידה שהאדם לא יקבל תשובה מספקת עבורה בעולם הזה, דווקא בגלל ההתמודדות שהיא יוצרת - מבחן האמונה. האם תבחר להאמין בטובו וברחמיו של בורא עולם, ותיכנע לפניו בענווה, תבטח ביוצר הצדק והרחמים, או שמא תבחר להאמין בהבנתך המוגבלת בעולם הזה ותעלה טרוניא.

שים לב שאיוב לא קיבל תשובה והסבר לשאלת הסבל, במקום זאת אלוקים הזכיר לאיוב את גודל חוכמתו ונפלאותיו, אמר לו  ששכלו מוגבל בעולם הזה, וכי עליו לבטוח בו שתכנן את הבריאה בחוכמה ועושה הכול לטובה. אפילו משה רבנו גדול הנביאים לא הבין את תכלית הייסורים בזמן שחי בעולם הזה, הקב"ה לא היה מוכן להסביר לו את ייסורי רבי עקיבא (מנחות כט, ב).

לכן אל תעלה על דעתך שתצליח באמצעות שכלך האנושי לרדת לתכלית השכר והעונש בעולם הבא, להבין כיצד הייסורים אף הם רחמים מוחלטים שלא יכולים להיות טובים יותר!

עם זאת, יש לך הבטחה: הבטחה שיום אחד תבין את חוכמתו ואת רחמיו של הקב"ה, ואפילו תודה עליהם בלב שלם.

אמרו חז"ל שהנשמות שמגיעות לעולם הבא מודות אפילו על הייסורים, ואומרות "ברוך הטוב והמטיב", ומכאן משמע שהן מבינות את מה שאנו לא מבינים ויודעים בעולם הזה. אמרו חז"ל (פסחים דף נ, עמוד א): "לא כעולם הזה העולם הבא: העולם הזה - על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא כולו (אומר): הטוב והמטיב".

שים לב שחז"ל לא תיארו לנו עולם שבו ה' מדקדק עם בריותיו במידת הדין. להיפך, חז"ל אמרו במפורש שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין, ולכן ה' בראו במידת הרחמים. כבר אמרו חז"ל שאין הקב"ה מדקדק עם הבריות מעבר לכוחם והבנתם, הנה המקור לדבריהם - (שמות רבה לד, א): "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ואינו מבקש אלא לפי כוחן".

עוד אמרו חז"ל: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" - מסביר הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק עשירי), שאפילו רשעי ישראל אינם נאבדים מן העולם הבא, אלא הם מקבלים את עונשם בגיהנום ולאחר מכן יש להם חלק לעולם הבא בגן-עדן. כך שרובן המוחלט של הנשמות זוכות לשכר נצחי בעולם הבא (מלבד נדירים שבנדירים אשר בחרו במזיד פעם אחר פעם למרוד במטרה להכעיס, ואלו נכרתים ואובדים). 

תכלית הבריאה היא להטיב, על כן רובן של הבריות זוכות להטבה הגדולה הזו, ולא יתחרטו על הקשיים שעברו בדרך לקבלתה. 

הבטחה זו אינה נמצאת רק בכתובים, אלא גם בשכל שאלוקים נתן לך:

שים לב שבעולם הזה אנשים מוכנים להקריב שנים מחייהם כדי להתעשר, כדי לנצח בתחרויות, כדי להתפאר בכבוד. נשים מוכנות להיכנס להריון קשה וממושך כדי להחזיק תינוק ביד (ונקשרות אליו דווקא משום שהתאמצו עבורו כ"כ). מדוע לא נבין שיש דברים שאדם מוכן ואפילו רוצה להקריב בעבורם? מדוע לא נבין שהנשמות בעולם הבא חפצות במאמץ הזה ותכליתו?

העולם הזה הוא קצר וזמני, אך גן-עדן הוא נצחי - נצח נצחים. האם ניתן להשוות מאה שנה למיליארדי שנים? האם ניתן להשוות את כל תענוגי העולם הזה לעונג העילאי, הרוחני והנצחי, של העולם הבא?

אתה ודאי יודע שאלוקים הוא נצחי ואינסופי, קורא כל הדורות מראש, רואה מראשית אחרית, והוא שאמר על הבריאה הזו "טוב מאוד". מכאן תסיק שלא היה בורא את הנשמות לו ידע שלא ישמחו במתנתו הגדולה, ויודו לו לבסוף שאכן היה שווה את זה. לא ייתכן שנשמה תגיע לעולם הבא ותגלה שהיא חכמה יותר ממי שברא אותה, או רחומה יותר ממי שנתן לה רחמים. בעולם הבא היא תגלה את גודל חוכמתו של הקב"ה ואת גודל רחמיו - שעולים אינספור על שכלה ורחמיה שלה.

בשכלך יש לך יכולת לוגית להבין שאלוקים חכם ורחום ממך, כי הוא מקור החוכמה, ונתן לך את שכלך, והוא מקור הרחמים, ונתן לך מעט מרחמיו.

מכאן יש לך גם סיבה שכלית לבטוח בהבטחה הזו, שיום אחד ייתן לך להבין מחוכמתו, ואז תודה בלב שלם שאין חכם ממנו ביצירת העולם הטוב ביותר שהיה אפשר ליצור, ויום אחד ייתן לך להבין את גודל רחמיו, ואז תודה בלב שלם שאין רחום יותר ממנו, ואי אפשר היה להיות רחום יותר.

את ההסבר לשאלת הסבל לא תקבל בעולם הזה, אך את ההבטחה שתבין בעולם הבא ותודה שהכול היה לטובה - אתה מקבל גם מן הכתובים וגם מן השכל. זהו הרי עיקר מוסר ההשכל של ספר איוב.

מדוע לא תאמין בהבטחתו של אלוקים, שהוא טוב ורחום, ועושה הכול לטובה וברחמים?

* * *

יש לך סיבות שכליות רבות להאמין שאלוקים חכם וטוב, ומבין טוב מאיתנו.

הבט כי ברגע זה ממש, פועלים בתוך גופך מיליוני מערכות גאוניות בתחכומן:
- גופך בנוי ממיליארדי אטומים שפועלים בתיאום, אפילו התא הקטן ביותר שיש באצבע שלך מורכב יותר מכל מערכת התחבורה בעיר ניו יורק.
- הידיים שלך הם מנופים מורכבים מלאים פרקים תואמים שמאפשרים לך לתפקד בחיים.
- בכל אחת מן העיניים שלך יש יותר מ-120 מיליון קולטני אור, המאפשרים לך לקבל תמונה חדה וצבעונית של המציאות סביבך. - בכל יום הלב שלך מעביר 8000 ליטרים של דם בתוך גופך - פירוש הדבר כי בשלושה ימים משאבת הלב שלך היתה מסוגלת למלא בריכת שחייה! אך כל כך הרבה ליטרים של דם דורשים ניקוי רעלים תמידי, ולכן בכל דקה שעוברת הכבד שלך מסנן 2 ליטר של דם מרעלים.
- המח שיש בראשך הוא פלא הבריאה, ובכל היקום כולו לא נברא מחשב מתוחכם כל כך - מוחך מפעיל 100 מיליארד נוירונים (תאי עצב) - מספר זה גדול יותר מכל הכוכבים שיש בגלקסיה, וכולם פועלים בתיאום מושלם כדי לאפשר לך לראות לשמוע לנוע לדבר ולחשוב. ואין כאן המקום לתאר את כל התהליכים המדהימים והמורכבים שפועלים בגופך.
 
האם יש לך ספק בכך, שמי שברא כל זאת, יש לו מטרות גדולות בשבילך?
ויושם לב לעובדה שכל המערכות המדהימות הללו - הן רק הכלי החיצוני שניתן לך בעולם הזה, כדי שהנשמה שלך תוכל להפעיל את הגוף כמו נהג ברכב. אך מהו המסלול שכל אחד מאיתנו בוחר לעצמו בחיים? האם לא נאמין במי שברא אותנו או נדחה את הטבתו חלילה?
 
מי מאיתנו היה מוכן תמורת מיליון דולר לוותר על מאור עיניו (או אפילו רק על ראייה צבעונית של המציאות), על יכולת השמיעה, חוש הטעם, המישוש, שתי ידיו או על שתי רגליו? אפילו אדם שינסה רק יום אחד לקשור את שני אגודליו יגלה מהר מאוד עד כמה הוא נצרך להם; אדם שיעטה על ידיו כפפות יגלה כמה הציפורניים חסרות לו במהלך היום. אך מי מאיתנו נתן אי פעם את הדעת להודות על אגודל או ציפורן?
כל אחד מאיתנו קיבל אלפי מתנות חינם מהקב"ה, שכל אחת מהן שווה מיליונים. כל אצבע היא מערכת מופלאה בתחכומה שרק כדי לחקותה באופן מלאכותי - נדרשים טובי המדענים והלוגיסטיקנים, שעדיין לא מתקרבים למקור... כמה מאיתנו יודעים להעריך את כל המתנות הללו, לפני שאנו מבקשים עוד?
ילד מפונק נוהג להתלונן כי אינו יודע להעריך את כל המתנות והאהבה שמרעיפים עליו הוריו. אך אם נביט בעין ישרה על מציאותו של האדם, נמצא שהוא חי ברווח יותר מכל בעלי החיים בעולם, והרבה יותר ממה שהוא נזקק כדי לשרוד, וכל זה נובע בשל אינספור טובות חינם שהבורא הרעיף עליו.
הבורא יתברך לא היה חייב לברוא את כל עצי הפרי שיש בעולם, ולא את כל סוגי החומרים שיש בקרקע, וגם לא את כל מגוון בעלי החיים בטבע. האדם היה יכול לשרוד גם עם עין אחת ואוזן אחת, וללא ראייה צבעונית של המציאות. אך הבורא נתן לאדם מעל ומעבר כדי שיהנה מהבריאה.
 
העולם הוא בעיקרו וברובו טוב, ואנשים רק משלים את עצמם שהעולם רע, בדומה לילד קטן ומפונק שאינו מקבל משחק ואומר להוריו שהוא שונא אותם כי אינם אוהבים אותו ולא דואגים לו כלל... ואינו רואה את שפע הדאגה וההשקעה שמשקיעים בו. כך גם רוב האנשים אינם יודעים להעריך את הטובות הרבות שיש בחייהם, אינם מסוגלים להעריך נכונה את שוויה של הראייה, השמיעה, ההליכה, אפילו הריסים שבעפעפיים או הגבות שנועדו למנוע מן הזיעה להיכנס לעיניהם. באמת שלא חסר על מה להודות, ובמה לראות את טובו של ה' במציאותנו.

אם אדם ישווה עצמו לחתול חסר-בית, אין ספק שיגלה שקיבל אלף מתנות-חינם שאין אותם לחתול זה, ובראשן מתנת השכל וההגיון הישר שמאפשרת לו את השגת האלוקות. האדם המתבונן יוכל למצוא אף בסבלו תכלית שנועדה להטיב עבורו. כך נהג רבי עקיבא לומר (ברכות דף ס, א) "לעולם יהא אדם רגיל לומר, כל דעביד רחמנא לטב עביד (כל מה שעושה הקב"ה - הוא עושה לטובה)".
הרי כל רע במציאות איננו רע-בעצם, כי אם רק העדר של טוב. עיוורון הוא העדר של ראייה, מחלה היא העדר של בריאות. כך שהבורא לא יוצר רע, כי אם מונע מטובתו לעתים - לפי התיקונים שנדרשים לנשמות. אך תמיד יש יותר טוב בעולם מאשר רע, אחרת לא היינו שואלים מדוע יש רע בעולם, אלא תוהים מדוע יש טוב! טבעו של השכל לשאול על היוצא מן הכלל.
 
יש לזכור שהקב"ה יתברך לא משיג דבר מאיש. הוא הרי יוצר כל המציאות כולה, ולא ניתן להעניק לו דבר משל עצמנו, כי כל מה ששלנו - ניתן ממנו.
אמרו חז"ל בפרקי אבות (ג, ז): "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו. וכן בדוד הוא אומר (דברי הימים א, פרק כט, יד): כי ממך הכל ומידך נתנו לך". ה' דורש מאדם להתקין מזוזה, רק לאחר שנתן לו בית. ה' דורש מאדם לערוך ברית מילה לבנו, רק לאחר שנתן לו בן. ה' דורש מאדם להניח תפילין, רק לאחר שנתן לו יד. ה' דורש מאדם לשמור על טהרת העיניים, רק לאחר שנתן לו עיניים. וכן בכל דבר ודבר שה' דורש מאיתנו מצווה כלשהי, הוא רק לאחר שה' נתן לנו מתנה ששווה אלף אלפי מונים יותר ממעשינו.
לכן, אצל הקב"ה לא קיים מושג של רוע או אכזריות ח"ו, כי הרי כל מה שהקב"ה עושה - הוא עושה אך ורק למעננו ולטובתנו, גם כשמונע מאיתנו טובות (החטאים פוגמים בנשמתנו, ומונעים את ההנאה הגדולה מכל - שהיא קרבת ה' בגן עדן. בדומה לרופא מנתח, כך ה' מעביר לעתים את הנשמה ייסורים ונסיונות שונים שנועדו לתיקונה הרוחני, כדי שתזכה לאושר ושכר נצחיים בעולם הבא).
 

אצטט את דבריו הנפלאים של הרמב"ם בנושא זה (מורה נבוכים חלק שלישי, פרק יב):
"לעתים קרובות עולה בדמיון ההמון שהרעות בעולם מרובות מן הטובות... רוב הרעות הפוגעות בבני-אדם הן מידיהם, כוונתי מידי בני-אדם לקויים... בגלל רעות שאנו עושׂים בעצמנו ובבחירתנו אנו סובלים, ומייחסים זאת לא-ל... שלמה ביאר זאת ואמר: 'איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו" (משלי יט, ג)...  אבל המעולים החכמים יודעים את חוכמת המציאות הזאת ומבינים אותה... כל הקושי שבזה שאתה רואה, והצער שאנו מצטערים בגלל זה, הם בשל הרדיפה אחר מותרות לבקש את מה שאינו הכרחי; ואז אין מוצאים אפילו את ההכרחי... ראוי שתשׂים לבך אל מצבינו במציאות... שככל שדבר פחות הכרחי הוא מצוי פחות ויקר מאוד. כי מה שהכרחי לאדם, למשל, הוא אוויר, מים ומזון. אך האוויר הכרחי ביותר... והאוויר מצוי יותר ושווה לכל-נפש... והכרחיות המים גדולה יותר מהכרחיות המזון... ובכל עיר אתה מוצא מים מרובים יותר וזולים יותר ממזון. כן קורה הדבר במזונות: ההכרחיים יותר מצויים יותר וזולים יותר באותו מקום ממה שלא הכרחי. בזאת מתגלה חסד האל יתעלה וטובו כלפי המציאות שלו".
 

הרי אין ספק שמי שיצר את העולם הזה, את גוף האדם, את הנשמה, את השכל האנושי, את כל המערכת המופלאה והגאונית הזו - ללא ספק יותר חכם ממני וממך, ויודע את מה שאנחנו לא יודעים וגם לא מסוגלים להבין בעולם הזה. רק בורא אינסופי מסוגל לברוא יקום כל כך גדול, וגוף כל כך מתוחכם. הוא יודע את העבר ההווה והעתיד, וכל מה שקורה בעולם. הוא מי שברא את כל תכונות הנפש שלך, את האינטליגנציה שלך, את הכשרונות שלך, את הרצונות הפנימיים ביותר שלך, את המחשבות שלך, הרגשות שלך, וכל מה שקיים בעולמך. והוא יתברך בחר לברוא אותך ולהוריד אותך לעולם הזה, ונתן לך את הגוף הזה, ואת החיים האלה, כי הוא יודע שהמסלול הפרטי שהתווה לך יוביל לבסוף לטובתך.
 
האם אינך מאמין שהוא יודע מה טוב לך? והרי כל דבר שאנו מחשיבים לטובה בעולם הזה, וכל הנאה או שמחה שהרגשת אי פעם בחייך - הגיעה רק ממנו יתברך. הוא יודע בדיוק מה יעשה אותך אדם שמח ומה יעשה אותך אדם עצוב, ומה היא התועלת האמיתית שלך.
עליך רק לבטוח בו. ולהאמין בו שהוא עושה הכל לטובה. ממש כמו ילד בן שנה שחייב לבטוח באביו ובאמו שיודעים מה טוב עבורו - אפילו כאשר כואב לו שהוא צריך לקבל זריקה מרופא, ולא יודע למה, או כשהוא נאלץ לוותר על חפץ שהוא רוצה להכניס לפיו, ולא מבין מדוע. הוא גם לא יכול להבין, אך הוא יודע שאביו ואמו אוהבים אותו - כי הם אלה שדואגים לו ומטיבים איתו.
 
האם שמעת על משל התאומים? שני תאומים היו ברחם אמם, תינוק אחד אמר לתינוק השני: "מי אמר שיש לנו אמא? האם אפשר לראותה?", התינוק השני השיב לו: "הרי אמא נמצאת מסביבנו בכל מקום, היא מחייה אותנו בכל רגע, ואנו מרגישים את חומה. בכל רגע אנו מקבלים חמצן דם ומים ומזון דרך חבל הטבור - וכל זה מגיע ממנה, אז אני יודע שהיא דואגת לנו ואוהבת אותנו". אמר לו התינוק הראשון: "אך רע לי פה, והמקום נעשה צר יותר ויותר, וברגע שחבל הטבור יתנתק נמות מיד ללא חמצן. האם זו אמא אוהבת?". השיב לו התינוק השני: "אני רואה במו עיניי שאמא דואגת לנו, היא מאכילה ומשקה אותנו, אין לי ספק שהיא לא הביאה אותנו לעולם כדי לסבול. אני בטוח שיש תכלית מאחורי כל מה שקורה לנו. וגם אחרי שיתנתק חבל הטבור - אני מאמין שיש חיים אחרי הלידה"!
 
עלינו להאמין שיש חיים אחרי המוות. ושתכלית העולם הזה היא כדי להטיב לנו בעולם הבא. וגם הייסורים שעוברים בעולם הזה הם חבלי לידה, שנועדו לתקן פגמים בנשמות ולהביא לשלמות הרוחנית.
 
אם החיים האלה באמת לא היו טובים בעבורך - אז הבורא לא היה בורא אותך. כי הוא יודע את העתיד וכל מה שקורה בעולם, וברא אותך בזכות הפוטנציאל האדיר להטיב לך. הוא יתברך יודע שלבסוף תודה לו. כך אמרו חז"ל, שבאחרית הימים אפילו על הרעה יודו הנשמות ויברכו "הטוב והמטיב", כי יבינו את ההטבה שבכל דבר שקרה לנו בעולם הזה. ממש כמו אדם חולה שמתרפא אצל רופא מנתח, והוא מודה לרופא בכל לבו על הטיפול המסור בו. כך נבין שכל מה שקורה לנו בעולם הזה נועד לתיקון שלנו מכל הפגמים הרוחניים שדבקו בנו, למען ההטבה הגדולה ביותר, שהיא ההטבה הרוחנית - קירבתו של בורא עולם.

אף אדם לא יכול לומר שאינו רוצה במתנה הזו, כשם שתינוק לא יכול לומר שאינו רוצה להיות עשיר ומצליח כשיהיה גדול. אי אפשר לדבר מתוך בורות על התכלית הגבוהה של הנשמות, ובעולם הזה כולנו בורים, וצריכים לבטוח בה'. הידיעה השכלית מוגבלת בגופי חומר אשר עומדים בפני נסיונות בהמיים, אך לשם כך ירדנו לעולם החומרי, כדי לעמוד במבחן זה ולבטוח בטוב האלוקי.
 
צריך לשים לב שכל מה שאנו מגדירים בתור טוב, או בתור רע, בתור צודק, או בתור בלתי צודק - הוא רק האופן שבו ה' יצר את שכלנו.
אלוקים הוא המציאות האמתית, ויצר את הכול - ההגיון והלב. איננו יודעים דבר שאלוקים לא קבע שנדע, איננו אוהבים או מרחמים בלי ה' אשר קבע בנו רגשות אלה, החליט כמה נאהב וכמה נרחם, מה נרצה וכמה נרצה. החכם מבין שה' יתברך נתן לו את חוכמתו, את השכל והרחמים, ולכן יבטח ביוצרו בלב שלם - גם בדברים שאינו מבין עדיין.

תורתנו הקדושה מלמדת את היהודי הדרכה בחיים (ספר דברים יח, יג): "תמים תהיה עם ה' אלוהיך", ומפרש רש"י: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו... כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו". 

עד כאן היתה ההקדמה. 

זה הוא יסוד באמונה, וברגע שיש לך את היסוד הזה, לא תתרגש עוד משאלות שכליות, אלא תאמין בתמימות בשכלו וברחמיו של הבורא יתברך, תיכנע לפניו כתינוק, ואז תהיה עמו ולחלקו.

* * *

כעת לשתי שאלותיך,

1. אלוקים נתן לנו את הבחירה החופשית, ולכן טבע בלבנו תחושת אחריות ושליטה. בנוסף אלוקים הודיע שנתן לבני האדם בחירה חופשית: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... ובחרת בחיים" (דברים ל, טו). היצרן מעיד על יצירתו, ולכן נדע שיש לנו בחירה אם להיות צדיקים או רשעים.

וכפי שאמרו חז"ל (נידה דף טז, ב): "מלאך הממונה על ההריון - 'לילה' שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: ריבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה - גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק - אינו אומר".

מכאן יצאנו למדים, שעוד בטרם יורד כל אדם לעולם, נקבע עבורו בשמים מה יהיו הנסיונות והקשיים הפרטיים בחייו, אם יהיה עשיר או עני, אם יהיו לו קשיים בפרנסה, אילו מחלות או כאבים יפקדו אותו בחייו וכיוצא באלה. לכל אדם חשבון פרטי משלו, אשר נוגע לעיתים רבות במעשיו ונסיונותיו מגלגולים קודמים, שקובע את מאורעותיו בחיים. אך הבחירה אם להיות צדיק או רשע נתון לגמרי בידינו למרות המצבים החיצוניים. אנו יכולים לבחור בדרך האמונה והביטחון, ולבטוח שהכל נועד לטובה, ולקבל את הייסורים באהבה, או להתכחש חלילה לבוראנו ולהגדיל את עווננו. ועניין זה תלוי לגמרי בידינו.

כלומר, חז"ל הסבירו שאכן כל התנאים החומריים הם משמים, ועל זה נאמר שהכול משמים, אולם יש דבר אחד שאינו בידי שמים, והוא הבחירה אם להיות צדיק או רשע. ועל הבחירה הזו מקבלים שכר ועונש.

2. כל המשלים על אבא ובן אינם באמת דומים לנמשל. שהרי אלוקים הוא שיצר את המושג "אבא" והמושג "בן", וכל מושגי העולם הזה. לדוגמה: 

- האב בעולם הזה משתווה בשכלו לשכל בנו הגדל עמו, אך שכלו של האדם לא ישתווה לעולם לשכלו של אלוקים. 

- האב בעולם הזה נברא עם רגשות וצרכים כמו בנו, ופועל מתוך אותם רגשות וצרכים, אך אלוקים אינו בעל צורך אנושי בדומה לנבראיו.

- האב בעולם הזה לא באמת יוצר את נפש בנו, את שכלו ואת רגשותיו, בעוד אלוקים יוצר את נפש האדם, את שכלו ואת רגשותיו.

- האב בעולם הזה מביא את ילדו לעולם כדי לקבל ממנו מורשת וכבוד ותמיכה בזיקנותו, אך אלוקים ברא את האדם כדי להטיבו, ולא משיג מן האדם טובת הנאה.

לכן המשלים על אב ועל בן לא באמת משתווים לנמשל. אך בדומה לכל משל, יש נקודת דמיון כלשהי לנמשל. במקרה שלנו, התורה עצמה משתמשת במשל האב: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מייסרך" (דברים ח, ה)

נקודת הדמיון כאן היא בעובדה שאב שמעניש את בנו, לא עושה זאת מתוך שנאה או רצון לנקמה, אלא מתוך אהבה. הוא רוצה  ליישר את דרכי בנו ולהטיב עמו. על זו הדרך, מסבירה לנו התורה שגם אלוקים, בדומה לאב, מעניש לא מתוך שנאה או נקמה, אלא מתוך רצון מוחלט להטיב לנו.

וכשם שדרכו של ילד הגדל להודות לאביו על החינוך שקיבל, אשר יישר את אורחותיו, כך הנשמה בעולם הבא תודה לאלוקים על הייסורים שקיבלה, אשר הביאו לתיקונה והשלמתה.

אך כאן נקודת הדמיון נגמרת, ואין כלל מקום להשוואה בין מעשי אדם בשר ודם, המונעים מסיבות ומניעים אנוכיים, לבין מעשיו של אלוקים.

הקבלה מסבירה מדוע הנשמות נבראו דווקא בצורה כזו, שיצטרכו לעבור את העולם הזה.

"לחם חסד" (לחם של בושה) הוא מושג שמתאר קבלת שכר בעולם הבא בחינם, ולא מתוך מאמץ, בדומה לעני המבקש נדבה. הרעיון שמאחוריו הוא, שהנשמה מטבעה מתביישת לקבל מעמד ושכר על מה שלא השקיעה למענו, לעומת האושר הנצחי שהיא חווה כאשר עמדה בהצלחה בנסיונות.
במילים אחרות, הנשמה זקוקה לבנות את עצמה, ולהשיג את גבורתה על ידי הניסיונות והמצוות, שמתוכן היא זוכה לקרבת האלוקים. המטרה היא להידמות לאלוקים, וכדי להידמות לאלוקים על הנשמה לבחור בכוחות עצמה להתקרב לאלוקים.
יהיה מי שישאל בטעות: "אז למה אלוקים לא ברא את הנשמה ללא בושה?", אך צריך להבין כי אושרה של הנשמה אינו יכול להיות מושג על ידי שקר ודמיון, כי האושר האמתי הוא בעצם הקרבה לה', בכדי להשיג מטרה נכבדה זו צריך האדם להידמות לה' באמת, ולא באמצעות שקר ודמיון. ה' אמת, ולכן הנשמה צריכה להיות אמתית כדי להידמות לו ולהתקרב אליו באמת. 

אב שאוהב את ילדיו, רוצה שילדיו יתבגרו ויהיו לאנשים עצמאים, ישרים וצדיקים בזכות עצמם.

כך להבדיל, הקב"ה רוצה שהנשמות שברא יזכו להגיע למידת הגבורה בכוחות עצמן, וכך יזכו לקירבתו בזכות ולא בחסד-חינם.
ה"משחק" נועד לייצר גיבורים. גיבורים לא "בכאילו", אלא גיבורים באמת. מטרת הסבל והקשיים היא כדי לתת לנשמה את היכולת להחליט בעצמה אם להתקרב לה' מתוך אהבה, ועל ידי כך היא זוכה לקירבתו באמת.

אמליץ לך לקרוא חוברת קצרה שכתבתי בשם "שיחה גורלית", המתארת דו-שיח עם אלוקים על שאלות רבות באמונה (הוכחות למציאות הבורא, משמעות החיים, אמיתות התורה, למה אלוקים ברא אותנו ועוד). לקריאת החוברת, חפש בגוגל את המילים "שיחה גורלית".

* * *

כעת נקודה אחרונה למחשבה:

כיוון שכתבת שקשה לך להתפלל וכדו', ובנוסח מכתבך חשתי מרירות רבה, הייתי אומר שקיימת כאן בעיה נוספת, שורשית יותר, הקשורה אל הנפש, אשר זקוקה למענה, ובלי פתרונה הרגשי - לא יסתפק שכלך באף תשובה.

פעמים רבות קורה שאדם עבר ילדות לא קלה, הוריו לא עודדו אותו בילדותו, לא תמכו בו רגשית, היו מידי נוקשים עמו, לא הראו לו אהבה וחיבה וחום, או חמור מכך - התעללו בו פיזית או רגשית. לעתים גם החברה פוגעת בנפשו של אדם, ואלה יוצרים נפש שבורה, כואבת, מלאה שנאה עצמית.

נטייתו של אדם להשוות, לדמיין את אלוקים בדמות אביו ואמו, ואחר כך להשליך את רגשותיו עליו. מי שחש שנאה כלפי המציאות, מסתיר למעשה שנאה כלפי עצמו, כאשר מקורה של שנאה זו ברגשות שהוריו טבעו בו מילדות - שאינו מספיק טוב כפי שהוא, שלא מגיע לו טוב, שאין לו ערך בעולם. אלה גוררים חוסר ביטחון עצמי, ביקורתיות יתר (קושי לדון לכף זכות), כעס, עצבות ושנאה עצמית.

הביטוי המעשי של רגשות שליליים אלה הוא בבעיות מסוג דיכאון וחרדות בבגרות, כמו גם מחשבות טורדניות (OCD), אשר אצל אדם דתי עשויות להתבטא לא פעם באמצעות 'שאלות' באמונה, פחדים מגיהנום, שנאה קיומית וכדו'.

אמליץ לך לקרוא את הכתבה הבאה על מחשבות טורדניות:

https://www.hidabroot.org/article/223724

אם הנך סובל מדיכאון, חרדות או כעסים, עליך לטפל בכך. ואם אינך בטוח - אז גש לבדוק זאת עם מומחה.

אלוקים ציווה בתורתו: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד, טו), ומכאן שציווה אותנו לדאוג לגוף והנפש שלנו. כלומר, זו היא מצווה מן התורה. ואמרו חז"ל בפירוש: "ורפא ירפא - מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס, עא).

על כן מוטל עלינו לדאוג לגופנו ונפשנו בדרך הרפואה המקובלת ולשמוע לעצת הרופאים כדי לשמור על גופנו ונפשנו, כפי שרצה ה' להנהיג את עולמו. כי ה' פועל ומרפא באמצעות הרופאים.

בעז"ה תתגבר על קשייך, ותזכה לביטחון ואמונה תמימה, אהבה לעצמך ולאלוקיך. 

אנו כאן בכל שאלה שתהיה לך.

בברכה,

דניאל בלס