טבעת אירוסין- מה המנהג היהודי?

שלום וברכה

בימים הקדמונים, בזמן המקרא והמשנה ותקופת התלמוד, נהגו בקהילות ישראל לאחר שבאו בקשרי שידוכין, לעשות "קנין אירוסין", האירוסין הנהוגים בימינו אינם האירוסין של ימי המקרא והמשנה. האירוסין שמצד ההלכה הם מה שמכונה בלשון המשנה "קדושין", וכלשון חכמים במשנה בתחילת מסכת קדושין: "האשה נקנית בשלושה דרכים". המארס היה "קונה" את ארוסתו באחת משלוש הדרכים, והיא היתה הופכת לארוסתו. ובימי קדם היה פער זמנים של כשנים עשר חודש בין האירוסין והנשואין.

ברבות הימים נהגו רוב ישראל על פי גדוליהם שלא לקדש אלא בשעת חופה [ובכמה קהילות אף היה חרם חמור על זה, ויש שאף הפקיעו הקדושין שנערכו שלא בשעת חופה, כמבואר בשו"ת הרדב"ז החדשות (ח"ב סימן תרסד):

"בירושלים יש הסכמה קדומה שלא יקדשו אלא בזמן הנשואין". וכן הגאון רבי נסים חיים משה מזרחי זצ"ל בספרו אדמת קודש (ח"א אבן העזר סימן טל ד"ה ונחזור לנידון) כתב שהוא חרם עולמי שלא לקדש אלא בשעת החופה.
 
מנהג זה לקדש רק בשעת החופה היא תקנה מסוף תקופת הראשונים ונזכר כמנהג ורגילות שנהגו העם כמבואר בדברי רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כב חלק א דף קפד טור א):

 "אנו נוהגים בסוריא כל הקהל לקדש ולגמור נשואין הכל בשעת החופה".

וכן בתרומת הדשן (סוף סימן רכג): "והאידנא רגילין לעשות קדושין ונשואין יחד בשעת חופה".

ובים של שלמה (קדושין פרק ב סימן יח): "ובדורות שלנו, אין לנו רגילות כלל וכלל לקדש רק בשעת נשואין והחופה". ואחר כך נעשתה התקנה קבועה בהרבה מדינות.

ולמעשה, מה שאנו נוהגים כיום בעריכת תנאים אחרי השידוכין המכונה בפי העולם כאירוסין אין אלו אירוסין כלל, ומה שנהוג כיום נוגע בעיקרו לדיני ממונות שמתנים הצדדים זה עם זה. אמנם, בקהילות שונות נטו לייחס חשיבות עילאית למחויבות זו, ויש מקומות בהם נהגו שלא להפר בשום דרך ברית זו, בשל התייחסות אליה כחמורה יותר מאשר האירוסין והנשואין עצמם, וכפי המובא בשם הגר"א:

"טעם על זה ששוברים כלי חרס בעת התנאים להראות כמו כלי חרס כיוון שנשברה אין לה תקנה כן אסור לבטל תנאים, ובחופה שוברים כלי זכוכית שיש לה תקנה בהתכה, כן התקנה להיפרד בגט".

והיו שהתריעו על כך שנכון לבטל המנהג לקרוא למשודכים כארוסים, וכפי שנדרש לדבר הגאון רבי נפתלי הכהן שווארטץ זצ"ל אבד"ק מאד במכתב (נדפס בספר קול אריה על עניני נשואין, עמוד כח) וזה לשונו:

"מה שנשתרבב המנהג בזמן האחרון, כשמודיעים בעתונים או על ידי פתקאות ומכתבים גלויים מקישור תנאים של החיתון, מדפיסים פלוני ופלונית "מאורסים" - זה לא נכון. דלשון אירוסין בלשון התורה וגמרא, גם אחר חתימת התלמוד וגם עד דורינו האחרון, קוראים לקידושין אירוסין, ולא לעשיית תנאים. אם כן בודאי לא נכון לכתחילה לומר על קישור תנאים לבד, שנעשה אירוסין. וכמה בחורים על ידי שלמדו בבית הספר, ותירגם להם מורם המקרא 'מאורסה' בל"א "פערלאבט", חשבו שנערה המאורסה היא בלא קדושין רק בקישור חיתון בתנאים של שידוכין לבד כבזמנינו, ודי למבין".

ונחלקו הראשונים אם יש לעורר חשש במתנות החתן להכלה לפני החופה, שאולי יש בכך משום קידושין, ואם תתבטל הקשר יצטרכו אחר כך גט. ולמעשה יש קהילות שמקפידים מאוד שלא יתן החתן להכלה שום מתנה עד החופה, וכל המתנות להכלה ניתנים רק מהורי החתן ולא מהחתן.

אולם ישנם קהילות שהחתן שולח מתנות להכלה לשם סבלונות, והנהיגו כמה הנהגות לברר ולהוציא מידי חשש קדושין במתן הסבלונות. וכמו שכתב המהרי"ק (שו"ת סימן קע) לעשות איזה גילוי דעת במתן הסבלונות שאינו לשם קדושין, כמו שאין הכלה מקבלת הסבלונות מיד השליח של החתן אלא על ידי אשה אחרת, ובזה הדברים מוכיחים שלכך אינה רוצה לקבלה בעצמה שלא יהא בזה חשש לקידושין.

ורצוי לנהוג כפי שכותב המהרי"ק (שם) לפרש בפה שעת נתינת המתנה, שאינו נותן אלא לשם מתנה בלבד. לא לשם אירוסין ולא לשם קידושין.

ובוודאי שיש להימנע מלענוד את הטבעת על האצבע של הכלה, בין מצד חשש למראית עין של קידושין, גם אם יפרש שהוא נותן לשם מתנה, וגם מצד חובת שמירת נגיעה שיש בין חתן לכלה עד החופה והחתונה.

בהצלחה - מנשה ישראל