כללי-- 8

שלום וברכה

משה רבינו לא נזכר בפרשת תצווה מאחר ובדרך כלל חל יום פטירתו בשבוע זה, ומשה רבינו אמרמ בחטא העגל שאם בורא עולם לא מוחל לעם ישראל על החטא של העגל הוא רוצה שה' ימחה את שמו מהספר תורה ועל כן נשאר רושם מדיבורו ואינו מוזכר בפרשה זו.

שמו של ה' לא נזכר במגילה כפי שכתבת שכל הנס היה בהסתר ובתוך הטבע.

מתוך ספר התודעה

יב. זרוע וביצה:

בזמן שבית המקדש היה קיָּם, היו מביאים אחר הקידוש את השלחן ועליו היו ערוכים:

מרור, וירק אחר, ומצה, וחרוסת, וגופו של כבש הפסח, ובשר קרבן חגיגת ארבעה עשר, ששחטוהו עם הפסח כדי שיהא בשר קרבן הפסח נאכל על השובע:

בעוונותינו שחרב בית המקדש ואין לנו פסח וחגיגה, עורכים את הקערה בכל הדברים המנויים לעיל, ובמקום הפסח והחגיגה, נותנים בקערה שני תבשילים: בשר זרוע צלוי או בשר צלי אחר, וביצה, משום שהיא מצויה לכל וקלה לבשל:

(ואפילו חל ליל הסדר במוצאי שבת, שבזמן הבית לא היה שם קרבן חגיגה, אף על פי כן אין אנו משנים, ומביאים תמיד לסדר שני תבשילין; אחד לזכר פסח ואחד לזכר חגיגה):

ומביאים הראשונים בשם הירושלמי: למה זרוע וביצה? (שהביצה בלשון המדוברת בשעת התקנה, בארמית - ביעא, ומשמעה גם לשון בקשה ורצון) - כלומר, רצה הקדוש ברוך הוא לגאלנו בזרוע נטויה:

רוצה לומר: אף על פי ששלחננו חסר היום משני גופי מצוה, אנו בוטחים בישועתו ויודעים שישוב לגאלנו ויבנה לנו את בית הבחירה ונאכל מן הזבחים והפסחים כבתחילה. שכן גם בתחילה לא בכחנו נגאלנו ולא בצדקתנו זכינו, אלא מפני שרצה הוא. והרי ה' קיָּם לעד וגם רצונו קיָּם לעד לגאלנו בזרוע נטויה:

הביצה - רמז לרצון ה'; הזרוע - רמז לגאולתנו גם בעתיד בזרוע נטויה:

ואמרו עוד בטעם הביצה: מה ביצה אין לה פה, כך נסתמו פיות שונאינו שקטרגו נגד ישראל ואמרו, כיון שלא נגאלו ישראל עד היום, שוב לא יגָּאלו, שהרי הם כמונו לכל דבר. כיון שגאלם הקדוש ברוך הוא, נסתמו פיותיהם:

וכן בכל דור ודור כך, אויבינו יהמיון, ומשנאינו נשאו ראש, ועלינו יערימו סוד. אמרו, לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. וכנגדם, בכל שנה ושנה, ישראל יושבים ומהללים על גאולתם בתוך שעבודם, וכל איש ישראל כמלך במסיבו. אויביו אבדו וישראל קימים. לפיכך ראוי לנו גם עתה שנאכל ביצה לסתימת פיותיהם של שונאינו ומנדינו בכל הדורות:

ואחרים אמרו שזרוע וביצה - סימנים לשני גואלים, משה ואהרן, שאין מזכירים אותם בלילה מקודש זה אלא ברמז, מפני שהלילה כולו לקדוש ברוך הוא בלבד, כדברי ההגדה: 'אני ולא השליח, אני הוא ולא אחר':

כתב הרמב"ם טעם בדרך ההגיון למצוַת שחיטת הפסח ואכילתו, וזו לשונו:

'... ולתכלית זו, כדי לקבוע בלבנו האמונה בה' ולסלק ממחשבתנו האמונות הנפסדות שהיינו משוקעים בהן במצרים, צִוָּה ה' לשחוט כבש בפסח; לפי שהמצרים היו עובדים לכבש - רוצה לומר, למזל טלה - ועל כן היה אסור עליהם שחיטת הצאן, בעבור זה הענין בעצמו נצטוינו לשחוט כבש הפסח ולזרוק דמו במצרים על הפתחים מבחוץ, כדי להִנקות מן האמונות ההן, ולהודיע כי אנו מחזיקים בהפכן, ולהאמין כי הדבר שהמה היו חושבים אותו סיבת הקצף והנגף, הוא סיבת החיים ובו ינצלו מן המות':

וטעם זה שיָּך גם באכלנו על סדר הלילה הזה כל בשר אחר וביצה, שאף היא יוצאת מן החי, וכל דבר היוצא מן החי, המצרים אינם אוכלים מפני אמונת ההבל, וכמובא בראשונים:

'ולפי דעתי כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי הנדיאה [הודו] שעד היום נוהגים כן, שהם יותר מחצי העולם, וכולם הם בני חם ואינם אוכלים בשר עד היום, גם דם וחלב ודג וביצים'; -:

'וכדי להרחיקנו מאמונת ההבל שלהם, נצטוינו לשים בקערה בשר וביצה':

בברכה - בנימין שמואלי