המוציא לחם

לכבוד השואל,

לחם שנוטלים עליו ומברכים ברכת המזון הוא לחם העשוי דוקא מאחד מחמשת מיני הדגנים: חטה, שעורה, כוסמין , שיבולת שועל או שיפון.  

המיוחד בדגנים אלו הוא שדוקא אלו הדגנים באים לידי חימוץ (וכדעת חכמים בפסחים לה.), ולכן באופן מציאותי יש באכילתם הרגשת שביעה, ומברכים עליהם ברכת המזון שהיא ברכה יותר ארוכה והיא חיוב מן התורה, וכמו שכתוב "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים פרק ח פסוק י ).

וגם בברכה שלפני האכילה שהיא רק מדרבנן קבעו חז"ל לפת הנעשה מדגנים אלו ברכה מיוחדת, ועיין בפירוש רש"י בברכות לה. (ד"ה כיצד) שכתב הטעם לזה: "שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו".

זה שמברכים ברכת המזון אפילו אחרי אכילת שיעור כזית, ואע"פ שאינו שיעור של שביעה, מבואר בגמרא דברכות (כ:). ושמעתי את פירוש דברי הגמרא ע"פ המובא בספרי השקפה,  שזה מראה את גודל החשיבות שמעריכם ישראל את בוראם: כי כאשר מסתכלים על הכמות הקטן של האוכל אין בו שביעה; אבל כאשר  מסתכלים על מי שנותן את האוכל אז מתגדל הלב בהרגשת האושר שאפילו כמות קטנה הזו היא מאת בורא העולם - ולכן יש בזה שביעה (כמו מי שיקבל פרס קטן מהמלך, שמתוך גודל ההערכה שיש לו למלך הוא שבע לגמרי בפרס, ואפילו אם יהיה קטן הכמות).

חיוב נטילת ידים קודם הסעודה הוא גזרה שיאכלו המאכלים בטהרה, וחלה הגזרה על כל מי שאוכל שיעור של טומאת המאכלים (כביצה) של פת באופן של קביעות סעודה.

כל הנעשה מחמשת המינים הנ"ל וללוש עם מים, נחשב לסוג פת כזו שדרך כל אדם לקבוע עליו סעודתו - ולכן חייב תמיד בנטילת ידים; אבל מה שנעשה מחמשת המינים הנ"ל וללוש עם מי פירות, נחשב לסוג פת שנקרא "פת הבאה בכיסנין", כי יש לו טעם מתוק ובדרך כלל אנשים אוכלים אותו יותר כחטיף ולא בקביעות סעודה (וכן היו אופין בימי התלמוד עיסה עם מילוי מתוק - שמשם בא השם: "פת הבאה בכיסנין" - ונחשב יותר ל"חטיף") - ולכן אינו חייב בנטילת ידים (-וזה מה שאתה קורא בשאלתך "מזונות", כי אע"פ שהוא מזין, מ"מ עדיין לא נשתנה בחשיבותו כ"כ עד שקובע ברכה של "המוציא" לעצמו).

אבל מכיון שמגלה אדם את דעתו שכוונתו לאכול את ה"פת הבאה בכיסנין" באופן של קביעת סעודה, אז חלה עליו אותה הגזרה ואותו חיוב של נטילת ידים כמו על כל מי שאוכל כביצה מפת רגילה שללוש רק במים ואין בו מילוי.

ומאותו טעם מברכים עליו "המוציא" ולא "מזונות" - ואע"פ שהיא אפויה בעצם במיני מתיקה - מכיון שהאוכל גילה שאכילתו את הפת הבאה בכיסנין היא בחשיבות של לחם וקביעת סעודה ולא רק כחטיף, ונתעלה המאכל בחשיבותו.

בברכה,

רב נחום