בכי וצחוק הכלבים

שלום וברכה

נחלקו המפרשים בביאור עניין בכי וצחוק הכלבים, אם המובן הוא שאכן הכלבים מרגישים בביאת אליהו הנביא ומלאך המוות לעיר, או שהמכוון הוא שהקב"ה טבע כן בטבע מבלי שהכלבים ידעו על מה ולמה, שבשעה שאליהו הנבא מבקר בעיר הכלבים מרגישים צורך לצחוק, ואילו כשמלאך המוות מבקר בעיר הכלב מתעורר לבכות.

ואביא מדברי רבינו התורת חיים שפירש כפי הצד השני, וכך הוא מבאר כל מקום שדברו חז"ל במעשי בעלי החיים ופעולותיהם השונים שמורים לבני אדם להתנהג כך וכך, וכגון מה שנאמר בתלמוד שמהתרנגול יש ללמוד את הדרך הרצויה בקיום יחסים, וכלשונו:

"כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר... וכן במסכת עירובין גבי הא דאמר אלמלא ניתנה תורה היינו למידין דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואח"כ בועל, פירשתי, דלא שהתרנגול בר דעת לפייס תחילה אלא שהקב"ה בראו בטבע זו לפשוט כנפיו עד לארץ קודם תשמיש כאלו מפייס ואומר זביננא ליך זיגא דמטי ליך עד ארעא כדי שילמדו ממנו בני אדם לפייס תחילה".

"וזה שנאמר שם, מהו שנאמר "מלפנו מבהמות הארץ, ומעוף השמים יחכמנו", מלפנו מבהמות זו פרדה שפורעת ומשתנת מים ומעוף השמים יחכמנו זה תרנגול שמפייס ואח"כ בועל, אמר רבי יוחנן אלמלא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מהחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה, שהפרדה לא משום צניעות היא כורעת ומשתנת שהרי אין לה דעת, אלא שהקב"ה בראה בטבע זו כדי ללמוד ממנה בני אדם לעשות כן, וזהו שאמר הכתוב מלפנו מבהמות הארץ שהקב"ה מלמד אותנו מוסר מבהמות הארץ, שלכך בראם בטבעים הללו, וכן הרחקת גזל דנמלה, ועריות דיונה, לאו משום איסור עושים כן אלא הקב"ה נתן להן טבע זו ללמד אותנו".

"וכך יש לפרש בזה דוודאי אין הכלבים בני דעת אלא שהקב"ה בראם בטבע זו לבכות כשיש מלאך המות בעיר ולשחוק כשיש אליהו בעיר כדי שידעו הכל לפזר רגליהן כשבא אליהו לעיר ולכנס רגליהן כשבא מלאך המות לעיר".

עד כאן לשונו.

אולם המר"ל מפראג מפרש אחרת, ולפי דבריו עולה שהכלב אכן מרגיש במציאות בנוכחות של מלאך המוות ואליהו הנביא וכלשונו בספרו נצח ישראל [פרק כו]:

"כלבים בוכים, ענין בעלי החיים שאינם מדברים, כי הם מקבלים הרגש מלמעלה יותר מן האדם. כי האדם, לחשיבת צורתו, אינו מיוחד לקבל הרגשה, כמו שהוא הבהמה, לפי פשיטותה ביותר, שהיא בהמה, לכך מרגשת יותר מן העליונים, יותר מן האדם שאינו פשוט כל כך. כי התחתונים הם קשורים עם העליונים, ולכך הם מקבלים קודם. ודמיון לזה אמרו (בבא בתרא יב ע"ב) מיום שחרב הבית נטלה הנבואה, וניתנה לתינוקות ולשוטים. וכל זה כי כל אשר הוא פשוט ואין בו דבר, הוא מיוחד לקבל מן העליונים. אבל האדם שהוא בר דעת, והוא לעצמו, אינו מוכן לקבלה. ולפיכך נתנה רשות לבהמה לראות יותר ממה שרואה האדם (רש"י במדבר כב, כג), כמו שתמצא אצל אתון בלעם. וכן תמצא שדברים הרבה שמקבלים הבעלי חיים שאינם מדברים, יותר ממה שמקבל האדם, כדאיתא בגמרא בפרק השולח (גטין מה.) גבי מעשה דרב עולש, הוי יתיב גבי חד דהוה ידע בלישנא דציפורא, אתא עורבא וקא קרי וכו'. הרי יש ידיעה לבעל חי, ולא תמצא זה באדם, לטעם שבארנו".

וכשיטה זו יש ללמוד מדברי רבינו יהודה החסיד בספרו ספר חסידים [סימן 1146]:

"לולא שבני אדם היו מגידים מה שרואים, היו רואים דברים הרבה, כמו הבהמות שאינן מגידות. כי האתון ראתה מה שלא ראה בלעם. ולמה לא נטה המלאך לצד ימין או לשמאל או יפרח באויר, שאמר (במדבר כב לב) כי ירט הדרך לנגדי. אלא מכאן שסכנה לסתום חלונות ופתחים, לפי שמא נגזר לשדים שאין להם לעבור אלא באותו הדרך, לכן ותלחץ רגל בלעם אל הקיר (שם כה), לעבור במקום הנגזר לו".

"ומנין שאין השדים יכולים לילך כי אם במקום הנגזר להם, כדאמר במסכת חולין, שהשד היה עומד תחת המרזב ושבר החביות, כי לא היה לו לזוז משם, ותדע שהוא כדברי, שלפעמים כשרואה הכלב המלאך המות כנגדו, אין רשאי הכלב ללכת בדרכו, כי אם חוזר על זנבו עד שעובר מדריסת המלאך המות. ואם דחו הכלב בדחיפה שילך בדרכו, ימות הכלב או האדם שדחפו לפעמים. ויעקב בן דודי ניסה פעם שדחף הכלב ומת הכלב מיד. וכשימות הכלב הוא לכפרת האדם ההוא, שנשלח אצלו המלאך ההוא להמיתו, כמו האתון של בלעם שנכנסה לגבול המלאך והרגה המלאך, שנאמר (שם לג) כי עתה גם אותך הרגתי ואותה החייתי, והיתה לכפרה לבלעם, מלמד שהחיה אותו".

ויצויין, שהכלב עם היותו בעל חי טמא ואסור באכילה, יש בו צד בקדושה, שהכלב מכיר את הקב"ה כמו שאמרו במסכת הוריות  שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר, מִפְּנֵי מַה הַכֶּלֶב מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ, וַחֲתּוּל אֵין מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ? ובספרים האריכו בעניין שדוקא הכלב מרגיש בבואו של אליהו, וכלב בגימטריא 52 גמו הגימטריא של אליהו [52].

בהצלחה - מנשה ישראל