איך ניתן לחוש

שלום וברכה

ככל שמתקדמים יותר במעשים ובמחשבות, מרגישים יותר מחוברים לבורא עולם, ואחרי הפעולות נמשכות הלבבות, עד שמרגישים שמחה פנימית הממלאת את כל נימי הנפש.

עצם הדבר, שהיא אגב אחת מהסימנים הכי מרשימים בדורינו לקראת הגאולה השלימה, תופעת התשובה שבנים ובנות מבתים מסורתיים או חילוניים יגלו דברים שבעקבותיהם יחליטו לשנות את כל מערכת החיים שהושתתו עליה, ויהיו מוכנים לקחת אחריות עם כל הקשיים ולהתחיל בשמירת תורה ומצוות, זוהי תופעה מדהימה, ודי בכך בכדי לחזק אותנו לראות עין בעין בהשגחת ה' על עמו, אין זה אלא קיום היעוד של הנביא עמוס הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי אֱלוֹהִים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה`.

וכך ניבא הנביא מלאכי שיהיה מצב של בתים שישובו אל הקב"ה בעקבות הבנים, ויהיו בתים בישראל שהתשובה תתחיל מראשי המשפחה ומשם לילדיהם. וכדברי הרמב"ם הנודעים בהלכות תשובה: "כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". ברור שהקשיים לשמור תורה ומצוות בסביבה שלא מכירה עדיין בערכים אלה, קשה ולעתים אפי` קשה מאוד, אבל אכן לפום צערא אגרא, ואין קץ לגודל השכר שיגמלו לאותם יהודים שקבלו לשמור שבת וטהרת משפחה עוד בתוככי סביבה לא מעודדת.

שמעתי מפי מורי ורבי מרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א, כי חכמי ישראל בעת שכתבו את התלמוד - הבבלי, ראו לנכון לשלב סיפוריהם של בעלי תשובה שהיו שקועים בעומק השפלות, ומשם הכירו באמת ושבו אל הקב"ה, ואמר כי ברור שאילו היה התלמוד נערך בימינו אנו היו חכמי ישראל משלבים סיפורי בעלי התשובה בני ימינו, בתוככי התלמוד הקדוש, כי אכן ראויים סיפורים אלו של קידוש שם שמים להיכלל בתורה הקדושה, ושכל הלומד סיפורים אלה יקיים באמצעותו את המצוה הכי גדולה של תלמוד תורה, תורה שלימה היא, וכל כך הרבה יש לנו ללמוד מזה.

ברור כי איש שנולד במסגרת השומרת תורה ומצוות אינו מתנסה בכל אותם נסיונות קשים, ואם הוא רוצה להתעלות לדרגתם של בעלי התשובה שממש מסרו את נפשם להקב"ה, הוא יצטרך להזיע קשה בכדי להגיע לאותה דרגה של הזדככות כפי שזוכים לה בעלי התשובה שעמדו בנסיונות קשים ומרים. אבל כדאית היא ההשקעה, קשה ככל שתהיה, האושר הנסוך על פניהם של בעלי התשובה אינו דבר הניתן לזיוף, ואני אומר בהיכרות עם רבים מחברי בעלי התשובה שהם ממש ממש מאושרים, הלוואי שאזכה להגיע לדרגתם.

ואצרף דבר תורה קטן לחיזוק ולהתעודדות שתמיד טוב, וזה מחזק כל איש יהודי באשר הוא. במדרש בפרשת שמות כתוב על הפסוק שאמר הקב"ה למשה שבבואו למצרים יצא אהרן לקראתו, וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ, ובמדרש: אמר רבי יצחק בר מריון למדתך התורה דרך ארץ שכשאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח, אילו היה אהרן יודע שהקב"ה כותב עליו וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד, יד), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. וכן, אילו היה ראובן יודע שהקב"ה כותב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז, כא), בכתפו היה טוענו ומוליכו אצל אביו.

ואילו היה יודע בועז שהקב"ה כותב עליו ויצבט לה קלי (רות ב, יד), עגלות פטומות היה מביא ומאכילה. ולכאו` יש כאן פליאה עצומה, והרי בגדולי האומה מדובר כאן, אהרן הכהן, ראובן בן יעקב, בועז שופט ישראל, ועליהם לא ניתן לחשוד כי אילו ידעו שהתורה תכתוב עליהם הם היו עושים יותר, והלא הם עשו מה שעשו לשם שמים, והם לא היו מתפעלים מחשבונות של מה יכתבו עלי, וכו`, חשבונות אלו עושים אנשים פשוטים יותר.

ומסיימת המדרש, ר` יהושע דסיכנין אמר בשם רבי לוי, לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאים כותבים. עכשיו שאין נביאים מי כותב אותה, אליהו ומלך המשיח!, והקב"ה חותם על ידיהם, שנאמר אז נדברו יראי י"י איש אל רעהו ויקשב י"י וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו (מלאכי ג, טז). ולכאו` גם זה פלא, מה השאלה `מי כותבה`, והלא אחת מעיקרי הדת הוא להאמין שכל מעשי האדם בספר נכתבים, והקב"ה גומל טוב לשומרי מצוותיו, ומה זה השאלה `מי כותבה`, וכי כתיבה זו לשם מה, ולא די בכך אלא צריך כתיבה וחתימה על ידי אליהו הנביא ומלך המשיח, אתמהה .

אלא הפי` הוא כך, [ובערך כך כתוב בספר תורת משה להאלשי"ך הק` פרשת וישב], כי אדם העושה מצוה ברור שהקב"ה אינו מקפח שכרו, אבל האדם עצמו אינו יודע לפעמים עד היכן עליו להעריך את מעשיו העצמיים, ועד היכן כוח המעשה מגיע. האדם חושב לעצמו, שהמעשה הטוב שהוא עושה נוגע רק לעצמו, ומקסימום לסביביו, למקומו ושעתו, אבל הוא לא משער את ההיקף האדיר שיש למעשה האדם. בספרי הקודש מבוארת האמת כי התורה ומצוותיה, כל אות וכל קוץ הוא מקור השפעה בכל העולמות כולם, זה נצחיות, שממנה ברא הקב"ה כל העולם ומשם ההשפעה הנצחית לקיים את הבריאה העליונים ותחתונים בכל יום.

וזהו כוונת המדרש, שאילו ידע אהרן עד כמה מעשיו מגיעים, שאכן המעשה שעשה אהרן עם טוב מדותיו בפני עצמו הוא דבר גדול מאוד, שראה את משה עולה לגדולה ולא התקנא בו, שלכך זכה שתינתן החושן על לבו הטהור, אבל אילו ידע אהרן שמעשה זה אינו מעשה למקומו ושעתו בלבד, אלא שיהיה נעשה מזה פסוק בתורה, שזה נצחיות ושורש השפעה בכל העולם כולו, ועד היום כשמזכירים מעשה זה, מקיימים מצוות תלמוד תורה, ונעשה מזה `חתיכת תורה`, בוודאי שהיה אהרן מקיים המעשה שלו באופן נעלה ביותר, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו.

ועל כך מסיים המדרש הא ניחא בזמן שהיתה נבואה, ומהמעשה של `וישמע ראובן ויצילהו מידם` נעשה פסוק בתורה, וכן מהמעשה של `וראך ושמח בלבו` נעשה תורה, וכן ממעשהו של בועז, `ויצבט לה קלי` נעשה פסוק בתורה, אכן מעשיהם מוערכים כנצחיות שבתורה, שממעשיהם נעשו דברי תורה ונבואה שאין לשער ואין לתאר את גודל מעלתם, אבל עכשיו שאין נבואה, מי יאמר שהמעשים שלנו ולו המעשה טוב הפעוט ביותר, משיגה ומגיעה למעלה למעלה, אולי אין זה אלא מעשה טוב לפי שעה, ועל זה אומרת המדרש, לא!, שגם מהמעשים הטובים שמקיימים בימינו נעשה כתיבה וחתימה, כתיבה בספר על ידי משיח ואליהו שהוא נביא, וחתימת הקב"ה, ויקשב ה` וישמע ויכתב בספר זכרון, ונעשה מזה ספר שלם מקור להשפעה בכל העולמות כולם, ואין מדובר כאן כלל על השכר הרגיל שהקב"ה גומל לשומרי מצוותיו.

ואילו היה יודע כל אחד ואחד את הפרספקטיבה הנכונה להעריך את ערך שמירת השבת שלו, ערך שמירת הטהרה שלו, ועד כמה מגיעה שפע בכל העולמות כולם באמצעות שמירת צניעות וכדומה, שאין זה דבר אישי המשפיע אך ורק למקומו ושעתו, אלא היינו משערים נכונה את הערך האמיתי של כל מעשה טוב, וחשיבות המעשה שהוא מקור לנצחיות לנצח נצחים, ולהשפעה על כל העולם כולו בלא שום הגזמות, הרי ברור שבתופים ובמחולות היינו ניגשים לכל דבר מצוה, להתפלל ולברך, בתופים ובמחולות היינו מרקדים במוצאי שבתות על כך שזכינו להיות שומרי שבת. ובתופים ובמחולות היינו משמחים את עצמינו על כך שאנו זוכים להתהלך בדרכי צניעות, ולהתנהג כדת משה וישראל.