אחותי בת ה-17 מעשנת. האם לספר?

לכבוד השואלת, 

השאלה אינה שאלה קלה, ואכתוב מה שנראה לי על פי הכללים המסורים לנו.

א. כדי להצליח כראוי בתחום החינוך, דרוש שהמאלפים (מורים, הורים וכו'), ישמשו דוגמא אישית למסר שהם רוצים להעביר. 

ללמד מסר לתלמידים או לילדים כאשר המאלף בוחר לעשות להיפך, אינו דרך מקובל לפי השקפת היהדות.

ולכן אם את כותבת ש"אבא שלי למרןת זאת שונא סיגריות ואצלנו הדבר הזה ממש בדרגת יהרג ואל יעבור כלפי הילדים", ובכל זאת את כותבת ש"שני ההורים שלי מעשנים" - הרי יש כאן סתירה מבחינה חינוכית, ושוב לא יכול להיות שום טענות על התלמיד/ילד אם לא יספוג את המסר הדרוש.

ב. הגמרא אומרת שאין להורה לתת מוסר חזק לילד שהוא למעלה מגיל שש עשרה - הואיל והילד כבר התבגר ומרגיש את עצמעותו, אז המוסר החזק יגרום לילד להגיב בחזרה באופן חזק להורה, ונחשב הדבר כאלו שההורה גרם לו לחטוא ולהחסיר בכיבוד הדרוש. 

אם כן לפי דבריך, שאחותך כבר בגיל 17, והיא עצמה אומרת על עצמה שהיא מרגישה כבר  מספיק בוגרת, אם כן לכאורה לא יעזור המוסר של ההורים כעת, אלא להיפך, אם יתנו לה מוסר על זה, עוד יגרמו להם עון, אם אחותך תגיב בחזקה למוסר.

אם כן, נראה שהכיבוד הורים כאן תלוי בזה: אם נראה לך שהוריך יכולים לדעת מן העובדה וידברו בנחת לאחותך ויתמכו בה כדי שתוכל להגמל מן העישון, אז אפשר להודיע להם כדי לעשות טובה זו לאחותך - לעזור לה בתהליך להגמל; אבל אם נראה לך שהוריך יגיב ו בחוזק נגד מעשה אחותך, אם כן הידיעה הזאת יכול לגרום להם לעברה, ועדיף מצד כבודם שלא לומר. 

ובד בבד תנסי את , כל פעם להזכיר לאחותך שאת כאן בשבילה, ולא כדאי בשבילה שתעשן, ואת מוכנה לעזור לה להגמל.

והשם יתן לך לראות דברים טובים ממשפחתך,

בברכה,

רב נחום